איך הגבתם\ן שסיפרו לכן שסבא\סבתא שלכן נפטר? (רק למי שזה קרה)

בכיתי אולי חודש בלי הפסקה,
ומאז כל שנה ביום הולדת\יום פטירתו אני בוכה המון

הייתי ממש קטנה.
עכשיו אני ממש עצובה..

הייתי קטנה בכיתה ב', ולא כל כך הבנתי מה המשמעות של לאבד את סבא שלי.):

לא ידעתי מה לחשוב וקלטתי שהיא לא תהיה פה יותר והתחלתי להרץ את כל הרגעים איתי ועם סבתא שלי

ציפיתי שזה מה שיקרה, אבל עדיין הייתי בשוק ולקח לי כמה חודשים לעכל את זה:\ זכרונם לברכה:<

בכיתי... ובאותו זמן היה בית ספר אז סיפרתי לחברה שלי ולמורה שלי (זה היה כשהייתי בכיתה ג')

הייתי המומה לא ציפיתי שזה יקרה...

לא יודעת זה עוד לא קרא לי (רק כשהייתי קטנה) אבל אם היו אומרים לי את זה על סבתא שלי אני לא אפתלא אם אני אבכה (למרות שאני בקושי בוכה) היא הסבתא היחידה שנשארה לי ולמרות שאני לא הכי מתה עליה היא תמיד היתה סוג של גאווה בשבילי
אבל מניסיון כשדוד שלי נפטר לא בכיתי בפני כולם הלכתי לחדר שם נזכרתי בכל מה שהיה לי איתו שבחתי אותו והודתי לו שם גם קצת בכיתי אבל קצת ואז אמרתי ה נותן ה לוקח והמשפט הזה חיזק אותי זהו הייתי עצובה בכל זאת משהו שהיה חלק מהמשפחה שלי נפטר אבל לא הרגשתי דכאון או עצב יותר מידי פשוט השלמתי עם זה

כמעט מתתי

היה לי הכי קשה בעולם, סבתא שלי סוג של גידלה אותי, אני ניתקתי קשר עם ההורים מגיל יחסית צעיר וסבתא שלי הייתה בשבילי לכל דבר. מבחינתי זה היה כמו לאבד אם. זה יחסית טרי ועדיין כואב לי מאוד, קשה לי לבכות כי אני עדיין לא ממש מעקלת.
אבל אני לא יכולה להגיד שלא ראיתי את זה בא... אני מקווה שטוב לה יותר עכשיו.

הייתי בשוק למרות שהיא הייתה חולה כבר הרבה זמן וזה לא היה כזה לא צפוי אבל כאילו איבדתי מילים ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי
יצאתי ללימודים רק כדי לברוח מהכאב אבל לא הייתי מסוגלת ובכיתי איזה שעה כשסיפרתי את זה לאחת החברות שלי
אבל חוץ מהפעם הזאת לא בכיתי בכלל אפילו לא בלוויה רק הייתי שקטה לא דיברתי הרבה ורק חשבתי עליה
וואו היה טוב לכתוב את זה... זה היה לפני 3 חודשים ועד היום לא דיברתי על זה

זה קרה לי לפני שבוע וקצת..
חזרתי הביתה וידעתי שהוא גוסס ואז אמא שלי אמרה לי ולאחותי שהוא מת ואני פשוט הייתי בהלם ורצתי לחדר ובכיתי.. אני יודעת שהוא אינינו והוא לא יחזור אבל זה פשוט לא נתפס.. אני עכשיו מבינה כמה הוא היה לי חשוב וכמה אהבתי אותו..
אם את\ה צריך משהו אני פה (:

סבתא שלי נפטרה לפני חודש וחצי
לא התפלאתי כשהיא נפטרה, היא הייתה חולה כמה חודשים וזה היה עניין של זמן... גם היא הייתה מבוגרת אז בכלל
זה מגעיל להגיד את זה אבל אני לא הרגשתי אבידה או משהו כזה כשהיא נפטרה... לא היינו בקשר כל כך ולא ראיתי אותה שנתיים לפני שהיא נפטרה..

איזה קטע סבתא שלי נפטרה ב-18 ליוני,
כשאמרו לי שהיא נפטרה זה היה באיזה שמונה בבוקר שעוד הייתי ישנה במיטה וזה היה יום מאוד עצוב באותו יום היינו בהלוויה וראיתי איך קברו אותה ונכנסתי לראות את הגופה זה היה ממש עצוב אבל משום מה לא בכיתי ולא הייתי בדכאון מזה אבל היה לי קצת עצוב:/

סבתא שהייתה לי כמו אמא... אפשר להגיד שמתתי
נפטרה מסרטן, סבלה הרבה.
מקווה שהיא בסדר שם למעלה..

לא ידעתי איך להגיב, הייתי קטנה, מה להגיד לאמא שלי (סבא מצד אמא נפטר), הייתי המומה, לא חשבתי שזה יגיע למצב כזה (הכל התחיל מעישון.)

סבתא נפטרה- לא זוכרת הייתי קטנה
סבא ראשון נפטר- הלם, לא יודעת אם לשמוח או לבכות
סבא שני נפטר- שוק, בכיתי המון... לא הצלחתי לעכל.

זה היה לי די קשה לשמיעה, כי את סבא שלי הכרתי עד גיל 3 שהוא היה בריא ושלם, לפני שהוא חטף אירוע מוחי.

אבל לא בכיתי.

אני בוכה כל יום! והיא נפטרה לפני 4 שנים! את האמת אני ישמח לשתף את זה אז הנה הסיפור..

לפני 4 שנים סבתא שלי נפטרה. הייתי כל כך קשורה אליה. כל בוקר הייתי באה אליה ומשם הולכת לבצפר. כל יום אחרי בית ספר הייתי הולכת אליה. אני בכיתה ז. היא נפטרה שבוע לפני ערב פסח, שכולם היו בחופשה כבר. היא נפטרה מהמחלה הנוראית שתקפה אותה בפיתאומיות גמורה לחלוטין. חודש לפני שהיא נפטרה. היא נפטרה בערב שישי. בשולחן שבת. שתתה מהכוס יין ונפטרה. יום שישי בבוקר. באותו יום שהיא נפטרה, באתי לבקר אותה. היא לא זיהתה אותי ונבהלה כשראתה אותי. עד שאבא שלי אמר לה, אמא זאת הבת שלי, הנכדה שלך. תהל. היא הלכה לישון ואני זוכרת שהיא ביקשה שאני יישב ליד המיטה שלה ויקרא תהילים. תהילים עליה. לפני שהיא נרדמה היא אמרה לי, תהל.. אנחנו דומות. לשנינו יש שמחת חיים עצומה ושתינו סלחניות ברמה מטריפה. לא משנה מה יעשו לנו. היא אמרה שאני ילדה קורנת. שכשאני בוכה זה עושה חשק לבכות איתי. היא ביקשה שאני לא ישתנה. שאני ישאר ילדה חייכנית שכשאני בוכה יהיה קשה לראות אתזה. כלא משנה מה עושים לי אני תמיד ימצא את המקום לסלוח. זאת סוג של צוואה. ובאמת, לא השתניתי ונשארתי שמחה ואני כל הזמן מחייכת. זה באופי שלי. זאת התכונה הכי בולטת אצלי. כשאני בוכה חברות שלי בוכות איתי ואומרות שזה קשה להם. אני חברותית ברמות מטריפות. אני גם נשארתי סלחנית ולא השתניתי כשהחברה הכי טובה שלי ראתה אותי בוכה וצעקה עלי כשאני בוכה ידעתי אחרי יומיים לסלוח לה. וזה היה בערב פורים. היא חסרה לי כל כך. הספקתי לחלום עליה כל כך הרבה פעמים.

והנה בגלל שאני כשרונית אני בוכה תוך כדי כתיבה:/

רוצים לגרום לי לבכות בכוח? היו לי שתי סבתות וסבא אחד ועכשיו נשארה לי רק סבתא אחת. לקחתי את זה ממש קשה. כשהייתי קטנה לא הבנתי מה המשמעות אבל השנה שכסבא שלי נפטר לקחתי את זה קשה. בכיתי כמו מטורפת והקאתי ולא היה לי תאבון.

הודיעו לנו כשהיינו כמה בנות דודות ביחד, כולנו היינו בהלם ולא קלטנו את זה.. לקח לנו זמן להאמין וכולנו פרצנו בבכי ברמות.. בכינו מלא באמת.. יום שאני לא אשכח בחיים:' (

לא הגבתי
התנהגתי רגיל
לא הפנמתי את זה

סבתא- לא הייתי הכי קשורה אליה, אבל ממש ממש כאב לי על אבא שלי (שזאת הייתה אמא שלו): (

בהתחלה לכך לי זמן ואולי זה בגלל שסיפרו לי איך שקמתי ואני לא טיפוס של בוקר אבל אחרי יומים אני התחלתי לבכות

וואי זה היה לפני שבועיים!
סבא שלי היה אחרי אירוע מוחי 3 שבועות בבית חולים וכולם כבר הבינו ש50 אחוז סיכוי שהוא הולך למות... אבא שלי התקשר לאחי ב6 בבוקר לספר לו על זה ואחי סיפר לי את זה...
הייתי בשוק והתחלתי להריץ את המחשבה של סבתא שלי בלי סבא שלי...
עד שהגעתי להלוויה.. זה היה די קשה...

סבתא שלי היתה משותקת שבע שנים
ואני מאוד מאוד אהבתי אותה נקשרתי אליה חזק.
והיא נפטרה שנה שעברה באחד באפריל
זה עוד יותר מבאס
ובכיתי והסתגרתי בחדר...

את שני הסבים שלי אני לא ממש זוכרת. הייתי ממש קטנה כשהם נפטרו (בת 4/5) אז לא ממש ידעתי מזה אומר ואני לא חושבת שגם מישהו טרח לספר לי, אלא הבנתי את זה בעצמי כשגדלתי.
אבל אני זוכרת כמה רגעים טובים שהיה לנו ביחד ואני מתגעגעת אליהם מאוד ♥

הייתי בת 5 וגם ככה לא ממש הכרתי אותו כי גרנו בחול וכשההורים שלי אמרו שהוא נפטר בהתחלה חשבתי שזה אומר שפיטרו אותו מהעבודה אז אמרתי "הוא בטח ימצא עבודה חדשה" וכשהבנתי מה זה אומר הייתי ממש קצת עצובה כי כמו שאמרתי בקושי הכרתי אותו

סבא שלי נפטר כמה חודשים מסרטן לפני שנולדתי, חלקם כבר הספיקו להכיר אותו ואומרים לי שאני מזכירה אותו, מספרים לי כמה הוא בנאדם מדהים.. ואני נורא עצובה שלא הצלחתי להכיר אותו..

זה היה בפסח שנה שעברה, קבעתי עם חברה ללכת לים.. קמתי ב-8 בבוקר.. ראיתי את אמא שלי יושבת על הספה ובוכה שאלתי אותה מה קרה ולמה היא לא בעבודה ואז היא אמרה לי שהיא נפטרה... התחלתי לבכות... חיבקתי אותה ובכינו ביחד ואז היא סיפרה לי איך הכל קרה.. התקשרתי לחברה לבטל ללכת לים ואז פשוט ישבתי יום שלם ובכיתי וכתבתי כל מיני קטעים עליה.. בחודשים הראשונים היה קשה אבל עכשיו זה כבר יותר נקלט ויותר משלימים עם המצב.. בתכלס היא סבלה פה כבר הרבה לפני שהיא נפטרה, ממחלות וכו', אז אני מקווה שלפחות שם למעלה טוב לה:)

סבא הייתי קטנה אז אני לא ממש זוכרת
וסבתא.. התחלתי לבכות, בטירוף למרות שידעתי שהיא עומדת למות. ידעתי שזה יגיע עוד מעט וממש ממש בכיתי. עד היום נראלי לא עיכלתי שהיא מתה, וזה קרה לפני פחות משנה

הייתי ממש קטנה.. אני בכלל לא זוכרת את סבא שלי עכשיו. אני אף פעם לא בכיתי בגלל מותו, כי לא זכיתי להכיר אותו כמו ילדה בוגרת, שמשתתפת איתו בשיחות, ומקשיבה לו באמת, כמו בוגרת.
כנ"ל לגבי סבא רבא שלי..
: (
אני כל כך רוצה להכיר את האישיות האמיתית שלהם, לצחוק איתם, ולראות אותם שוב. כי כמו שאני זוכרת, הם היו מדהימים.

רציתי למות... במילא אין להורים שלי זמן אליי היחיד שהיה איתי זה סבא שלי (זה קרה לפני שנה וקצת)