משנה שעברה, נכנסתי לשינוי דרסטי בחיי. הדעות, הטעם, הכל השתנה. היחס שלי כלפי אנשים קר ומתנשא כלפי חוץ, ואני מאד שקטה בעקבות דיכאון קשה, חרדה חברתית, שברון לב ואי מציאה עצמית. אני כרגע במסע לחיפוש עצמי, אך כולם מסביבי מיואשים וכועסים מהדרך שבה אני עושה זאת, הם טוענים שאני מיזנתרופית, ושאני צריכה לשנות את עצמי למה שהייתי פעם, הם לא מבינים... מה אוכל לעשות? כל השיחות איתם לשווא. ואני מדברת על כולם. משפחה בעיקר, אין לי שום עניין בחברים כך שגם ה2 שנשארו כועסים בדרך חיים שבחרתי.

תכירי חברים חדשים שמוכנים לקבל את הדרך החדשה שאת פועלת בה
ותסבירי למשפחה המצומצמת שאת מבינה למה הם מתכוונים אבל שיש דברים שעוברים עליך וישקחו אותךך לטיפול אצל פסיכולוג

שואל השאלה:
אין לי שום רצון להכיר חברים חדשים, וגם אם ארצה אין לי דרך.
והייתי אצל פסיכולוגים, זה באמת לא הכרחי לי כרגע, אני לא צריכה את זה, אני יכולה לעשות הכל בעזרת המוח והתודעה שלי.

אז אין בעיה
אם את חושבת ומרגישה שאת יכולה לעשות את זה לבד ושאין לך צורך בחברים אז אין לך מה לחשוב על זה בכלל
ועם ההורים אין לך מה לעשות - הם אוהבים אותך ועם הזמן הם ילמדו לקבל אותך

שואל השאלה:
לא, תשמעי, זה שנתיים של ריבים.
אבא שלי ואני כבר לא בקשר, אנחנו עוברים אחד ליד השני כאל לא מכירים.
הוא בן אדם פרימיטיבי עם דעות חשוכות, כך שמי שלא חושב כמוהו, "טועה".
אמא שלי יותר פתוחה, היא משתדלת, ואני רואה, ומעריכה זאת, אך לאחר טראומות רבות שעברתי מהחברה קשה לי להיפתח אל אנשים ולסמוך, וקשה לי להראות לה חיבה, והיא נעצבת.
"אני כמו גשר צר, כל מי שעבר עלי השאיר שריטות".
הם לא מבינים.

חלק מגיל ההתבגרות הוא נטישה של הילדות שלך והתקדמות אל עבר אדם בוגר. זה שלב מעבר כזה שבו אתה עוזב את רוב הדברים שהאמנת בהם ומתחיל להיות אדם אחר, מגלה את עצמך ומבין מה אתה באמת רוצה ומי אתה באמת. אני לא חושבת שזה דבר רע שאת משתנה, להפך, תמשיכי כך.
את אומרת שאת בדיכאון ובמצב רגשי קשה. את יודעת למה זה ככה? תנסי להבין עם עצמך את מקור הבעיה. תשתפי עם אנשים את מה שיש לך על הלב, אמנם הם לא פרופסוריים אבל הנסיון חיים שלהם יכול לעזור לך. וכמה זה כבר מזיק לשמוע דעה חדשה?
אם זה לא עובד, תדברי עם ההורים, או שתלכי לפסיכולוג, יועץ, או שתחפשי באינטרנט עמותות שעוזרות בנושאים האלה.
תפסיקי לעטות על עצמך מסכות. את אדם טוב ואני בטוחה בזה. אין שום סיבה שבגלל אנשים אחרים, את תתחילי להיות קרה אל אנשים ולא תסמכי עליהם. תרגישי חופשייה לבטאות את הרגשות שלך, אבל לא בפני האנשים שיכולים לנצל את זה. לא כל האנשים יתנהגו אלייך כך, אז תפסיקי להתנשאות ולשמור על ריחוק. זה רק יבודד אותך יותר ויותר ובסוף תמצאי את עצמך לגמרי לבד.
אם הסברת הכל לאנשים שחשובים לך והם לא מבינים- אולי קצת קשה להם לעכל. תני להם זמן. ואם עדיין הם מסרבים- עזבי אותם. תמצאי לך חברים חדשים שיקבלו אותך כפי שאת.
אני בטוחה שאת מסוגלת לזה, לקחת את עצמך בידיים. בהצלחה! ואם תרצי עזרה נוספת את יכולה לפנות אליי בפרטי

אני בדיוק כמוך.
תשמעי, בגיל ההתבגרות כולנו עוברים שינויים כאלה, הדעות מתערערות ואנחנו מתחילים לפתח דעות עצמאיות שלא בהכרח חונכנו לפיהם. אם את שואלת אותי - כל עוד את שלמה בדרך שבחרת, אפילו בדברים הקטנים ביותר, את לא צריכה להתייחס למה שאחרים אומרים, ברצינות. אם הם היו חברים אמתיים הם היו מקבלים אותך בכל מצב. אל תתני ללחץ חברתי לגרום לך לזייף את מי שאת.

שואל השאלה:
הו, לא התכוונתי מעולם להפסיק, להפך, כל יום שעובר אני מרגישה שאני מוצאת את עצמי ואת דעותיי ואמונותיי יותר ויותר, אך הם גורמים לי לספק רב.
ובמחשבה שנייה אני באמת מתנהגת בקור רוח ובהתנשאות, ולא מתוך כוונה, אלא כי אולי מבחוץ אני שקטה, אך מבפנים יש כל כך הרבה רעש.
הם לא מבינים, והם מסוג האנשים שהולכים להפך מהדרך חיים שלי, קונפורמיסטים כאלה, ובעקבות זה יש דחייה אוטומטית מצדי, ושוב, הם לא מבינים.
אני כבר לא יודעת.

תשמעי את נשמעת מאוד חכמה אבל את לוקחת הכל יותר מדי ברצינות לא צריך באמת להתייחס לכל דבר שאומרים תחייכי חיוך ענק ותתעלמי מכל מה שעושה לך רע ואני בטוחה שתצליחי להיות חברותית יותר ולא תצטערי על זה

שואל השאלה:
תשמעי, אין לי צורך בלהיות חברותית יותר, זה לא מה שאני מחפשת בעולם.

אז למה שאלת את השאלה? מה את מחפשת?

את צריכה להפסיק להגדיר את עצמך כבנאדם דיכאוני ולהתחיל לחפש את עצמך בלי סטיגמות של "אני כזאת, אז.." ולחשוב מה עושה לך רע, ואיזה דברים עושים לך טוב? לחפש חברים תומכים, להיפרד מאנשים שמחלישים אותך.. קשה לצאת מדיכאון לבד, ויהיה לך יותר קל אם תשתפי מישהו חיצוני כמו פסיכולוג..
אם את צריכה עזרה אני פה בשבילך (:

שואל השאלה:
אני מחפשת דרך בה אוכל להראות להם שזה לא מתוך כוונה רעה, אלא מתוך מציאה עצמית.
ולא, אני לא מציגה את עצמי כ"דכאונית", אני רק כותבת את אשר על ליבי, כדי שתבינו.
כל הזמן הם טוענים שדעותיי ההפך משל כולם, ולכן אני עושה זאת בכדי לעשות "בכוונה" ובכדי לגרום לאנטגוניזם, וזה כלל לא נכון.
אני כבר לא יודעת...

ואו, אני אשכרה מרגישה שאני כתבתי את זה. את תיארת בדיוק את מה שאני מרגישה. בדיוק.
אז כמו שאמרת, את שלמה עם מה שאמרת... תמשיכי בדרך שלך מבלי לייחס חשיבות להערות של אחרים, לאנשים תמיד יהיה מה להגיד על כל דבר שתעשי. זה שאנשים לא מוכנים לקבל את הדרך בה את נוהגת זו אך ורק בעיה שלהם.

שואל השאלה:
הו, לראשונה מישהו מזדהה, אני שמחה לשמוע.
כלומר, לא על עצבך כמו עצבי, אלא על ההבנה.

את יודעת, אבא שלי אמר שאני אצטער על השנים האלו שאני מזלזלת בהם, שאני אצטער על השנים האלו שאני לא בקשר טוב איתם, ושזה יגרום לי לייסורים רבים כשהם כבר לא יהיו פה, כי "אין כמו הורים", וזה נחרט לי בלב ובמוח, ואני לא יודעת מה לעשות...

אני מבינה אותך, גם אני כזאת. אני מרגישה שאם אני אהיה עצמי ליד אחרים הם פשוט לא יבינו אותי. שאם אני אשתף רגשות הם ינצלו את זה לרעה. שאם אני אתקרב למישהו יותר מדי ואחשוף את עצמי, הוא יפגע ברגשותיי וישבור לי את הלב. מרגישה שהחיים של רוב האנשים שמסביבי והשאיפות שלהם ממש שונים משלי. בעיקר ההורים שלי- ההורים שלי מכוונים ללימודים אקדמיים, מצוינות, להרוויח הרבה כסף, החיים שלהם סובבים הרבה סביב כסף, לעבוד בעבודה טובה, לגדל ילדים. ואני שונאת את הדברים האלה, לא מעניין אותי בכלל כסף, בא לי לטעום מהכל, לשנות את העולם, לטפס על הרים, להיבלע בטבע.
זה קורה להרבה אנשים. וזה דבר בסדר ונכון.
עצם העובדה שלפעמים אני לא מרגישה שייכת, לא אומר שאני באמת לא שייכת. זה הכל תלוי בנו. ואין דבר כזה לא צריכה חברים! האדם הוא חיה חברתית מטבעו, זה תהליך אבולוציוני ארוך שנועד כדי להשאיר אותנו בחיים, וזה צה שהביא אותנו עד כה. אנשים שמתבודדים יותר מדי מפתחים דיכאון, מחשבות אובדניות, בעיות אכילה, חרדות, הפרעות נפשיןת וחברתיות בעיקר. את חייבת קצת חברה, מישהו שיקשיב לך, יצחיק אותך, יבין אותך. ובשביל זה את צריכה להבין שמספיק לשמור על מרחק, מספיק להתנשאות, הלב שלך הוא לא כספת עם מליונים כשמסביב מלא גנבים חמדניים. לכולם יש לב כזה, פשוט ורגיל, אין מה לשמור עליו בהגזמה. תגידי כשמשהו מפריע לך, תאמרי מה את חושבת בכל מני נושאים. אך את הסודות הכי כמוסים והמחשבות נכי אישיות תשמרי לאנשים שאת סומכת עליהם. וכך תשיגי את כל המטרות

שואל השאלה:
מקסים מה שכתבת, באמת.
עברתי תקופה נוראית במובן נפשי, זה גרם לי להמון חרדות ומחשבות אובדניות, זה גרם לי לסבל עצום, זה גרם לי לחשוב מחשבות פסיכיות ורצון להיעלם.
אך בזכות זה, הגעתי למה שאני עכשיו.
עדיין לא הגעתי לאן שאני רוצה, עדיין המצב הנפשי שלי לא יציב, אך יחסית למה שהיה בעבר, זה בהרבה יותר טוב, הבנתי תובנות אדירות והאמונה שלי השתנתה.
והעניין הוא, שעם חברה אני מרגישה לא שלמה.
עם חברה אני מרגישה עצובה וחסרת כל עניין בכלום (בלי קשר לכלליות שירד לי עניין בדברים).
אני לא מבינה את עצמי לפעמים.

אני מניחה שהוא אומר את זה בעיקר מתוך ייאוש שלו, הוא מתקשה להבין אותך ואת הדעות שרכשת לעצמך. את יכולה לנסות להסביר להם - עם כמה שזה נשמע אידיוטי - שזו את וזה מה שאת אוהבת. להסביר להם שאת מתבגרת ואת לא תמיד תישארי כמו פעם.

שואל השאלה:
זה לא עוזר.
אך בכל מקרה, תודה על העידוד להמשיך בדרך שלי, זה עזר... טיפה.
אשמח אם תרצי שנדבר מתישהו על הכל, אם תרצי עידוד גם.

אז אפשרות נוספת היא שפשוט תתני לזמן לעשות את שלו. יכול להיות שעם הזמן ההורים/המכרים שלך באופן כללי יבינו שזו מי שאת ויפסיקו להציק לך על זה.
ואני אשמח (:

וואו זה ממש מדהים לשמוע על זה, כל הכבוד לך על השינוי. תמשיכי לראות רת הדברים הטובים, ותנסי לפרוק הרבה כדי שלא יצטברולך דברים על הלב... מה שלי עוזר במיוחד זה כתיבה, ציור, נגינה וטיולים בטבע בשקט. תנסי את זה, זה ממש תרפיה לנפש. ואני חושבת שאם חברה לא עושה לך טוב כרגע אז אל תבני חברויות רציניות. תהיי סבבה עם כולם, תצחקי איתם ותהיי חייכנית, אבל אל תיקחי את זה למקום של יותר משעשוע עצמי זמני. אולי אחרי כמה זמן תרגישי מספיק מוכנה כדי להיות בחברת אנשים באופן קבוע. בנתיים, אל תתבודדי יותר מדי. לפחות פעם ביום תשבי עם אנשים ותדברי, אל תשבי בחושך, אל תסגרי את הדלת של החדר, ותחשבי תמיד תמיד אופטימי. יהיה בסדר את תראי. אם בא לך לפרוק בתם ככה ואני אקשיב את מוזמנת

שואל השאלה:
היום, לראשונה מאז מה שעבר עלי חייכתי חיוך כל כך גדול, סתם ככה, עכשיו.
וכן, אמשיך, תודה לכם.

גם לי הייתה תקופה כזאת, זה קורה בעיקר לאנשים חכמים ובעלי אישיות דגולה, שמסרבים לטעות
רק בגלל שכולם טועים, ומסרבים לקבל דעה כעובדה רק בגלל שאחרים רואים בה עובדה, אנשים
שמחפשים את האמת באמת... גם לי זה קרה, פשוט תמשיכי לשפר את עצמך ואל תספרי אף אחד.
תסבירי שזה לא מתוך כוונה רעה אבל את תתני להם לשנות אותך. ותוך תקופה קצרה תמצאי את עצמך
האמיתית כמו שאת אמורה להיות ולא כמו שאנשים שמסרבים להתקדם רוצים לראות אותך...

שואל השאלה:
כך חשבתי.
אמשיך בדרכי, תודה לך.

הייתי בדיוק כמוך עד לא מזמן מה שאת צריכה זה לקחת את הכל קצת יותר באיזי ואז העולם שלך ישתנה 180 מעלות והחיים הם עליות וירידות אם את כרגע בירידה אז תדעי שצפויה לך עליה גדולה כמו שקרה לי בסופו של דבר עם קצת רצון הכל מסתדר

זה נשמע כמו סיפור של ידידה שלי, (טוב לפחות הייתה ידידה שלי) היום אחרי כל מה שהיא עשתה כואב לי להודות (אפילו בפני עצמי) שהיא חסרה לי. אם היא הייתה באה ואומרת מה קרה או לא הייתה מתאמצת כל כך להתרחק ממני אז אולי הייתי פחות כועס או אולי אפילו מבין אבל לא היא החליטה שפשוט להתרחק ממני. היא חשבה שלא אכפת לי אבל זה רק כי היא לא יודעת כמה היא חסרה לי אפילו עכשיו שכבר עבר 3 חודשים מאז שהיא התרחקה. המלצה אם את רוצה שמישהו יבין אותך זה מצריך שאת תסבירי את עצמך כי אחרת את לא יכולה להתלונן שלא מבינים אותך

שואל השאלה:
מה הכוונה לקחת הכל לאט?
המון אנשים אומרים לי, בעיקר ההורים, שאני מקדימה את זמני כי אני יותר מדי מתעסקת בדברים מעבר.
האבא האידיוט שלי אמר "את צריכה להיות כמו כל נערה רגילה, שהולכת לים, יוצאת עם חברות, מתלבשת קצר, מצטלמת... למה את כישלון?"
כך שאני לא יודעת.

שואל השאלה:
אך זה העניין אנונימי,
אני מסבירה את עצמי, אך הם לא מקשיבים.

את פעם באת ואמרת לחברים שלך או אפילו לאחד קרוב את כל הסיפור? כולל הסבר לחזית הקרה והכל?

שואל השאלה:
הסברתי.
אני לא מצליחה להיפתח אל אנשים יותר מדי, כך שסיפרתי אך לא בצורה מעמיקה.
הסברתי את התמצית ואת התהליך.
בתגובה זה היה "די להיות דיכאונית".

(שואלת השאלה) אני בדיוק במצב שלך, רק שלי יש גם בעיות בלימודים ^_^

שואל השאלה:
הו, מי אמר שאין לי גם בעיות בלימודים?

זה קרה לי ברגע שהשיברון לב ירפא לך
את תתחילי לחזור לעצמך בהדרגה
זה כבר יסתדר מעצמו
וזה שחברים שלך לא מבינים זה בעיה שלה בתאכלס
תנסי לדבר איתם להסביר להם

חח אז.. איך את מתמודדת?

זה בדיוק מה שהמלצתי לך לעשות ובמקום לנסות להקשיב את אומרת שעשית את זה..
תמצאי מישהו שאת סומכת עליו אחד מכל החברים שהיו לך ותדברי איתו שיחה אחת על הכל ואם עדיין תקבלי תשובה כזאת דפוקה תחליפי חברים דחוף

שואל השאלה:
אני לא.
כל יום לקום מותשת נפשית ופיזית ב6 בבוקר לבית חרושת לציונים חסר תכלית ותועלת.
אני עושה את מה שאני יכולה, לא משקיעה יותר מדי מאמצים..
איך אתה?

בדיוק כמוך, רק שלפני חודש הפסקתי ללכת לבית ספר.. לא הייתי מסוגל לזה נפשית יותר,
בינתיים אני סובל צעקות והתעללות נפשית מצד ההורים ומשתדל לא לחזור לחתוך.

שואל השאלה:
הו, כואב לי לשמוע.
אם תרצה מישהו שיכאב בכאבך, ידכא בדיכאונך וישמח בשמחתך, אוכל להיות.
ולמה לחתוך? זה חסר תועלת. הצורך להעביר את הכאב הנפשי לכאב פיזי לעולם לא יעזור לך לצאת מהאמת הכואבת, אלא רק יעצים אותו.
וכן, גם אני לא הולכת.

את מוזמנת לשלוח לי הודעה בפרטי ^_^
אני יודע כמה זה רע לחתוך.. פשוט אני כבר די מכור לזה אז אני בגמילה עצמית, ונשברתי היום אחרי 5 ימים שהחזקתי בלי..

שואל השאלה:
העיקר שאתה מודע לכך.
אל תדאג, אתה עוד תפסיק.

אני יודעת כמה סבל יכול להשפיע על נפש האדם. אנחנו נהרסים מבפנים וזה כל כך כואב. אם לא היה לי את אלוקים אני לא יודעת מה הייתי עושה, איך הייתי שורדת בעולם.

אני חושבת שאת צריכה לעשות את מה שאת מאמינה לנכון, אבל את צריכה לנסות גם להתנהג כמו שאר בני האדם, כי לדעתי זה חשוב שיש חברים. תנסי לעשות השתדלות ולא לעצבן את החברים שלך, כי הם מה שיש לך.

שואל השאלה:
אני לא צריכה אותם, אך תודה לך.

לא נכון! כל אחד זקוק לחברים

אני לא ממש מרגיש בנוח לנהל איתך שיחה פרטית על גבי התשובות בשאלה הזו, כי המטרה של השאלה הזו היא לעזור לך.. לא לי, אז אם את רוצה את מוזמנת לשלוח לי הודעה ^_^