לכל בן אדם עשו אי פעם בריונות, מה אתם זוכרים מבריון שעשה לכם משהו מקרה כל שהו?

זרק עלי שולחן על הפרצוף

השפיל אותי מול כולם וביקש שלא ילכו אחרי כשבכיתי. אה כן והיא הפיצה לכולם שנשאר לי כתם מחזור על הכיסא (באמת נשאר. זה היה ביסודי בתקופה שכולם היו מתרגשים)

אבא שלי, מעדיפה לא לפרט.

חרם במשך שנתיים
איומים אחרי שגילו שיש לי בת זוג

זרכו אותי לתוך בור עמוק.
שברתי את הרגל, הייתי שם כמה שעות עד שמישהו במקרה עבר ושמע אותי, לקח לכבאים שעה להוציא אותי מהבור הזה.
הסיכוים שמישהו (לא הילדים מהכיתה) יעבור ליד הבור היו אפסיים.

לא יודעת אם לקרוא לזה בריונות כי באמת מה שהיה לי בנושא הזה זה כלום לעומת מה שקרה לאחרים, אבל בכיתה ו ישבתי ליד מישהו ודיברנו על משהו לא זוכרת מה, והוא היה מקובל כזה והליצן של הכיתה, והוא צעק בזמן שיעור שכל מי שחושב שאני בכיינית (הציקו לי על זה הרבה) שירים את היד, וילדים הרימו את היד ואמרו עלי דברים והמורה (מחליפה) לא התייחסה בכלל, ואז יצאתי מהכיתה ושיצאתי שמעתי מישהו אומר שבטח אני הולכת לבכות בשירותים.

הרביץ לי ולגלג עלי שאני חלשה מידי כדי להחזיר לו. (כיתה ו')

הייתה לי תקופה של כיתה ה-ו שילדה שהייתה "החברה הכי טובה שלי" התחילה להשפיל אותי ולהציק לי ביחד עם חברה אחרת שלה וזה היה נורא
ואני זוכרת שבכיתה ב ילדה אחת שכל הזמן הרביצה לי ומשכה לי בשיער (וכשהיינו קטנות היינו החברות הכי טובות) דחפה אותי לכביש ונפלתי על הכביש ואז היא התחילה לצחוק עלי וכאלה
והיום כשיש לי ביטחון אחרי שפגשתי את האנשים הנכונים ואת החברים האמיתיים שלי אף אחד לא מעז להתעסק איתי או לנסות לעשות לי משהו

שבגללי הוא נפגע ברגל, זה היה בטעות. אז הוא כתב עלי קללות נוראיות בוואטספ. הביא חברים לאיים עלי. כולם הסתכלו עלי במבטי שנאה.
אני לא יודעת אם זה נחשב בריונות.

הם קשרו אותי לעץ, קשרו והתחילו להרביץ, אני זוכר את עצמי צורח ומתחנן שיפסיקו, אבל בשלב כלשהו הצעקות הפסיקו ונשארו רק הדמעות, אבנים, ברזלים, מקלות, כל דבר שהיה שם הם זרקו והרביצו איתו... אחרי שעה של כאב הם הלכו, אבל תלו עלי שלט...
"כאן ילד מפגר ועזוב, אפילו אבא שלו עזב אותו, אנא, הכאיבו לו" נשארתי שם חצי בלי יכולת לזוז.
אחר החצי שעההגיעה ילדה, מתחילה לבכות ברגע שרואה אותי מדמם ומלא בשטפי דם... היא שיחררה אותי והייתה האור שלי למשך שנה שלמה... היא הייתה החברה הכי טובה שלי... זה קרה בסוף ו היום הארור הזה, שעד היום הצלקות מזכירות אותו... אבל היא החזירה לי את החשק לחיים, סופסוף מישהי מדברת איתי! הייתי כל כך שמח... ועכשיו שהיא לא פה... אני מתמודד עם החיים האלה לבד..