2 תשובות
בכל דור (בכל שנה או משהו כזה) הבן אדם צריך לראות ולהרגיש "כאילו" הוא יצא ממצריים.. כאילו שבכל שנה ירגיש בן חורין
ביציאת מצרים לבניו, הרי הוא צריך לראות ולהרגיש שכאילו הוא מספר על מה שקרה לו בעצמו. וזאת מפני שביציאת מצרים לא הייתה רק השתחררות מעבדות חיצונית, אלא ביציאת מצרים יצאנו לחרות עולם. ביציאת מצרים נטעה בנו נשמה חדשה חופשית, בת חורין שטבועה בה התכונה האלוקית וכל נשמות ישראל שבכל הדורות יצאו ביציאת מצרים לחרות עולם. וכמו שאמרו חז"ל, שכל נשמות ישראל שבכל הדורות היו במעמד הר סיני, כן כל נשמות ישראל יצאו ממצרים לחרות עולם.
זאת ועוד. בכל שנה ושנה בליל התקדש חג הפסח, בליל הסדר, מתחדשת אותה הארה האלוקית שהייתה אז ביציאת מצרים. אמנם ההארה הזו עמוקה ופנימית מאוד, בלתי מורגשת בחושים הגלויים. השכל לא מזהה את ההופעה הפנימית הזו, הרגש לא חש בצורה מוחשית את הגודל המתגלה. רק אנשים מיוחדים בעלי כוחות רוחניים עמוקים היודעים להאזין לקול הנשמה הפנימית שבתוכם הם יודעים ומרגישים את ההתחדשות ההארה שהייתה אז ביציאת מצרים. לכן אמרו חכמים: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", כי אכן בתוך תוכו, בנשמתו הפנימית, מבזיקה הארה עליונה הפועלת עליו ומעלה אותו.
יש המשיבים מטעם זה על שאלת הראשונים: מדוע אין מברכים ברכת המצות על אמירת הגדה של פסח? שהרי כמו שיש ברכה לפני כל מצוה, כך הייתה צריכה להיות ברכה אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לספר ביציאת מצרים! אלא מפרשים, מפני שעיקר מצוה זו אינה הגדה בפה, אלא עיקרה הוא ההבנה וההרגשה והחוויה הפנימית. כלומר העיקר הוא מה שקורה בלב ועל דברים שבלב אין ברכה (גבורות ה' למהר"ל, פרק סב). אין סיפור ההגדה כשאר מצוות. הוא אינו כמצות תלמוד-תורה שאדם מקיים גם אם הוא לא מבין את מה שהוא קורא, וכן מצוות מקרא מגילה, אדם יוצא ידי חובתו גם אם אינו מבין את הכתוב בה, וכן אמירת הלל. מה שאין כן הגדה של פסח, עיקר המצווה להבין לדעת להרגיש לכוון להרגיש את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. ולכן אין ברכה על ההגדה. כי סיפור ההגדה צריך להיות ספונטני מתפרץ מעומק הלב חי. לא רק חוקה ומסגרת של אמירה, אלא תחושה מחודשת של הגאולה ויציאת מצרים של אז, כאילו היא עכשיו - זה עניינו של ליל הסדר.
זאת ועוד. בכל שנה ושנה בליל התקדש חג הפסח, בליל הסדר, מתחדשת אותה הארה האלוקית שהייתה אז ביציאת מצרים. אמנם ההארה הזו עמוקה ופנימית מאוד, בלתי מורגשת בחושים הגלויים. השכל לא מזהה את ההופעה הפנימית הזו, הרגש לא חש בצורה מוחשית את הגודל המתגלה. רק אנשים מיוחדים בעלי כוחות רוחניים עמוקים היודעים להאזין לקול הנשמה הפנימית שבתוכם הם יודעים ומרגישים את ההתחדשות ההארה שהייתה אז ביציאת מצרים. לכן אמרו חכמים: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", כי אכן בתוך תוכו, בנשמתו הפנימית, מבזיקה הארה עליונה הפועלת עליו ומעלה אותו.
יש המשיבים מטעם זה על שאלת הראשונים: מדוע אין מברכים ברכת המצות על אמירת הגדה של פסח? שהרי כמו שיש ברכה לפני כל מצוה, כך הייתה צריכה להיות ברכה אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לספר ביציאת מצרים! אלא מפרשים, מפני שעיקר מצוה זו אינה הגדה בפה, אלא עיקרה הוא ההבנה וההרגשה והחוויה הפנימית. כלומר העיקר הוא מה שקורה בלב ועל דברים שבלב אין ברכה (גבורות ה' למהר"ל, פרק סב). אין סיפור ההגדה כשאר מצוות. הוא אינו כמצות תלמוד-תורה שאדם מקיים גם אם הוא לא מבין את מה שהוא קורא, וכן מצוות מקרא מגילה, אדם יוצא ידי חובתו גם אם אינו מבין את הכתוב בה, וכן אמירת הלל. מה שאין כן הגדה של פסח, עיקר המצווה להבין לדעת להרגיש לכוון להרגיש את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. ולכן אין ברכה על ההגדה. כי סיפור ההגדה צריך להיות ספונטני מתפרץ מעומק הלב חי. לא רק חוקה ומסגרת של אמירה, אלא תחושה מחודשת של הגאולה ויציאת מצרים של אז, כאילו היא עכשיו - זה עניינו של ליל הסדר.