סתם פריקה... (קצר מידי)

עוד יום עובר בלעדיך, עוד יום מיותר. דיי נמאס לי, מתי זה נגמר? מתי כל הכובד הזה שיושב לי על הלב יחליט להיעלם? מתי אני אפסיק לדמוע, אפסיק לרחם? לרחם על כמה שהייתי מטומטמת, על כל הטעויות שעשית בדרך. על כמה שרציתי לאהוב ולתת, לצפות לקבל בחזרה כשבכלל לא הבאתי בתמורה. עכשיו אני יושבת וחושבת, חושבת שאולי בכלל אני לא יודעת לאהוב, לא יודעת מה פירוש המילה אהבה. לא היה לי מושג כמה מילים יכולות להכאיב, כמה ארבע אותיות יכולות להפוך בן אדם מאושר לבן אדם מדוכדך, כמה חוזק יש במילה אהבה.
אני יודעת שעמוק בפנים הכאב הזה נעים לי. כן, זה ישמע מוזר אבל נעים לי להרגיש את הכאב הזה כי אולי זה מזכיר לי שבעצם זכיתי להתאהב בך, זכיתי להכיר את הבן אדם הזה שאתה. אני מקווה שאתה מאושר עכשיו, למרות שהייתי רוצה שיהיה לך קצת קשה בלעדיי, כמו שלי קשה בלעדיך. אני מאחלת לך אושר למרות שקשה לי לדמיין שאני לא חלק ממנו. אני אוהבת אותך, ותמיד אוהב.