מרוב שאני ואבא שלי כל הזמן "רבים" (רוב הזמן הוא צועק עלי ואני פשוט שותקת)

אז אין לי זמן לדבר איתו כמו ילדה נורמלית, זה פשוט מציק לי.. אני מרגישה שאין לי שום רגש טוב כלפיו כבר.. סבלתי ממנו כל כך עד שפשוט הפסקתי להתייחס.. אפילו לפעמים כשהוא כן רוצה לדבר איתי או לצחוק איתי אני לא מסוגלת לחייך לעבר הפרצוף שלו.. אז אני פשוט ממלמלת לו "כן.." או משהו כזה והולכת..
אני שומעת שירים על אבא לפעמים ואני לא מרגישה שום דבר, זה לא מרגש אותי בכלל, כאילו אני לא מחשיבה אותו מבחינת רגש כאבא שלי.