נמאס לי מאמא שלי (בבקשה תכנסו ותקראו, אני צריכה עזרה).

היא פשוט מתביישת בי. אני תלמידה מצטיינת, ושנה שעברה הרגלתי לאחר ולחסר בסוף שנה. עשו לי סיפור על זה, עכשיו אני כבר לא מאחרת ומחסרת בכלל לבית ספר. היום לא הרגשתי טוב והיה לי מיצ"ב, הגעתי באיחור לאחר שחרשתי כל הלילה, ואמא שלי גם ראתה שחרשתי. ביקשתי מאמא שלי שתשלח הודעה למחנכת שאני אצא הביתה מיד לאחר המיצ"ב, והיא פשוט אמרה "לא, תגידי לאבא, אני עם זה לא מתעסקת." היא תמיד אומרת לי את זה, להגיד לאבא. היא לא לוקחת עלי אחריות, אני עוד לא בת 18. אבא שלי פחות פתוח איתי ואני לא יכולה לבקש ממנו כל דבר. יש לי עוד כמה ימים יום הולדת והתייעצתי עם אמי על מסיבה ועוגה מעוצבת יפה, והיא פשוט אמרה לי "מה את מדברת איתי על זה? את הרי יודעת שאני לא יעשה לך כלום, תדברי עם אבא".פשוט נמאס לי, אני משקיעה, מתאמצת וכלום! יש לה עוד המון קטעים כאלה שאני לא יכולה לפרט פה כי יקח לכם המון זמן לקרוא. היא לא מעריכה אותי מספיק. אז נמאס לי להיות סמרטוט ופראיירית ככ. התחלתי פשוט לצאת עליה ולקלל אותה. (לא תמותי אמן, או דברים כאלה,) אמרתי לה שהיא מגעילה אותי, ושתפנים את זה ושתבין את זה ושתקבל את זה שטמון בה רוע, שהיא רעה ופשוט באלי כבר להקיא ממנה. ועוד דברים כדומים לזה שזה דוחה אותי התנהגות כזאת. כי בסהכ אמא היא אדם שצריך להעביר דוגמה לילדיו . אז היא פשוט אמרה לי "זהו. את מחוקה אצלי מהלקסיקון. את לא ילדה שלי יותר, יש לי רק ילדה אחת(אחותי)." זה לא מזיז לי כי עד עכשיו היא בכלל לא התנהגה כאילו היא אמא שלי, אז מה אכפת לי? מה שונה בזה?. ואני יודעת מה אתם חושבים בטח. שאני מפלצת ומזעזעת שאני מדברת לאמא שלי ככה, אבל לא. פשוט מגיע לה. כי גם אתם הייתם עושים אותו דבר, לא משנה מי מולכם, היא בנאדם ולא מעל מישהו. אני בן אדם טוב בעל המון חברים, היא האדם היחיד שאני מתנהגת אליו ככה. כי היא מעלה לי תסעיף פשוט.
מה אתם חושבים שאני צריכה לעשות איתה? אי אפשר לדבר עם דבר כזה. אמרתי לה שיש בנינו צו הרחקה של 5 מטר ושלא תתקרב אלי. אני צריכה לדבר עם מישהו על זה? האם יצאתי בסדר?.