מכיתה ו עד עכשיו (כיתה יא) אמא שלי לא מרשה לי לחזור הביתה אחרי 11 בלילה, היא לא מרשה לי לצאת מהעיר ובחיים לא הרשתה.

פעם הייתי צייתנית, עד לפני חצי שנה באמת הייתי חוזרת עד 23:00 בול, כשהייתי מאחרת בעשר דקות אמא שלי הייתה צורחת עליי שאני לא יוצאת יותר. בחצי שנה האחרונה מאוד מאוד מאוד מאוד השתנתי! אם פעם הייתי הילדה הכי טובה בעולם, לא יוצאת עם חברות ורק עושה שיעורי בית כל היום, עכשיו זה שונה. אני חושבת שגיל ההתבגרות משפיע עלי מאוד בתקופה הזאת וגורם לי להיות מרדנית. תחשבו על הילדה הכי חנונית בכיתה שלכם שקוראת ספרים בהפסקות ולא מדברת עם אף אחד, שבכל מבחן היא מוציאה מאה וכל המורים אוהבים אותה, עכשיו תדמיינו אותה מעשנת ושותה, יוצאת למסיבות ומסתובבת עם בנים... זה בערך מה שקרה איתי... ההורים שלי עדיין חושבים שאני אותה ילדה מקסימה וצייתנית שהייתה להם והם לא יודעים שעשיתי קעקוע, שכל פעם שאני הולכת לישון אצל חברה אני בעצם יוצאת עם חברים לירושלים ולתל אביב ועושה מה שבאלי.
עכשיו החלטתי שאני אומרת לה שאני יוצאת עם חברה ושכנראה אני אחזור בשתיים בלילה (נמאס לי כבר לשקר לה) היא ישר התחילה לצרוח מה נהיה ממך ממתי את חוזרת בשעות כאלה? מה נהיית פרחה?! עכשיו היא לא נותנת לי לצאת מהבית ונמאס לי ממנה כבר נמאס לי להרגיש בבית כלא כל הזמן למה אני לא יכולה לחזור באיזה שעה שבאלי?? אני כבר בת פאקינג 16 מה הקטע הזה? וזה לא שיש לה תירוץ לזה שהיא לא מסכימה לי לצאת... היא פשוט אוהבת להרגיש שאני הכלב שלה... היא גרמה לי להיות כל כך קיצונית במרדנות שלי ואני בכלל לא נהנית מכל הקטע הזה... בתכלס אני שונאת לצאת, אני שונאת מסיבות, אני שונאת להיות ליד אנשים, אלכוהול זה מגעיל וסיגריות זה חונק... ושלא נדבר על נרגילה... אני שונאת את כל הדברים האלה ואני יודעת שאני עושה את כל זה רק כי היא לא מרשה לי.
מה אני יכולה לעשות? אני כבר מיואשת ואני רוצה חופש... הלוואי שהייתי גרה לבד