מי שמבין בכל הקטע של הפרעות אכילה

לא צריכה להיות לך הפרעת אכילה את יכולה לאכול אבל במידה מסויימת לדוגמא אם נהגת לאכול כל יום חטיף אז תאכלי פעם בשבוע.
את יכולה גם לעשות מנוי לחדר כושר חבר שלי עשה מנוי לחדר כושר ואחרי חצי שנה הוא הוריד 20 קילו כמובן שהוא שמר גם על תזונה נכונה
ולהפך תראי טלוויזיה ותלמדי כדי להתרכז הפרעת אכילה
בהצלחה...

קראתי את כל מה שכתבת ואני פשוט מזדהה איתך בכל מילה שלך וגם מרחמת עליך לפי מה שהבנתי עד עכשיו היית בחורה בריאה ואת בכח רוצה להכנס להפרעת אכילה כדי לשלוט בחיים שלך זה רק יהרוס לך תחיים מבטיחה לך ממליצה לך לפנות לעזרה כדי לעצור את זה
אני מאמינה שאת רוצה להתחתן להוציא בגרויות תואר וכו" אם את תכנסי להפרעת אכילה לא יהיה לך ווסת והכל ישתבש על תזניחי פני לעזרה
תהני מהאוכל, רזון לא אומר כלום זה רק מה שמשדרים לנו כל היום במדיה
תהיי מי שאת וזה הכי יפה בעולם
תהיי שמחה במי שאת 7 קילו 2 קילו זה לא מה שמשנה את השמחה
זה מה שאנחנו בוחרים להרגיש בלב

לא בא לך לפתח הפרעת אכילה? מאוחר מדי, זה לגמרי נשמע שאת כבר שם. את מודעת שמשהו לא תקין וזה כבר טוב. שתדעי שיש כמה סוגים של הפרעות אכילה, זה לא חייב להיות רק הרעבות. זה יכול לשלב גם הרעבות וגם התקפי זלילה עם הקאות, מעגלים של צום-זלילה-צום, רק זלילה ועוד. יותר מההיבטים של מה וכמה אוכלים, זה המצב הנפשי- מתעסקים רק בזה, זה הופך להיות הדבר היחיד שחשוב, זה שולט בכל מה שקורה ומנהל את החיים.
מניסיון של 3 שנים- בהתחלה ההרעבות הורידו אותי במשקל יפה מאוד אבל אז הספיק שאכלתי טיפה יותר וכל המשקל חזר. באיזשהו שלב הגוף שלי כבר בקושי ירד במשקל גם אם לא אכלתי כמעט כלום במשך שבוע. להרעיב לא עוזר להרזות כי בטווח הארוך זה רק גרם לעלייה במשקל. מי היה מאמין.
את צריכה ללכת לטיפול, בלי זה תהיה רק החמרה ואת צריכה לאזן את הרעב והשובע, לאזן את האכילה, להפחית את החרדה מכל העניין הזה ולהחזיר לעצמך את השליטה בחיים. תלכי בקרוב כי כמו שאמרתי זה הולך ונהיה יותר שולט וככה יהיה יותר קשה לצאת מזה. תדעי שבטיפול לפעמים תרגישי שזה רק יותר קשה ויותר שחור, אבל זה בגלל ההתמודדות עם כל הקולות האלה של לא לאכול/להיות רזה/אכלתי יותר מדי/אני חייבת להקיא/. מתישהו תהיה הקלה אבל הדרך לשם לא פשוטה וזה בסדר. תיאחזי בעובדה שאת רוצה חיים נורמלים

שואל השאלה:
אני לא יודעת באיזה מצב אני עכשו, יכול להיות שכבר באמת פיתחתי לעצמי הפרעת אכילה, כי מבחינה נפשית אני כבר הרוסה.

שואל השאלה:
ואני הולכת עכשו לפרוק הכל, כל מה שעובר עלי בערך... אם אתם רוצים אתם יכולים לקרוא, אבל זה הולך להיות הרבה;/

שואל השאלה:
באמת שהאם כל הקטע של ההתעסקות באוכל הייתה באה אצלי על ידי ביטי והייתי מרזה כל הקטע של התסכולים והאכזבות היו עוברים. אבל עכשו המצב שלי כל כך נוראי וכל כך קשה לי וכל יום אני חורשת את האינטרנט מכל הכיוונים כדי לנסות להכניס לעצמי למוח כל מיני משפטים או כדי ללמוד טיפים. ואז בעצם הכל לחינם כי ההתנהלות שלי היומיומית עם האוכל היא אין לתאר, אומנם לפני שאני אוכלת אני מתלבטת ומזכירה לעצמי מלא דברים, ועוברים בראש שלי מלא מחשבות אבל אז אני נשברת ואוכלת, ואם יש לי נפילה אחת במהלך היום למשל של חופן קורנפלנקס אז זה הופך למצב כזה שאני מרגישה שכל היום כבר גם ככהנהר ואז אני רק ממשיכה -טוחנת וטוחנת כמויות ואז מגיעה לחדר ואפילו אין לי סיכוי להצליח לחשב כמה קלוריות אכלתי. ואני כל כך שונאת את עצמי, ולא מבינה למה אני עושה את זה לעצמי, ואיך זה אפשרי שהאוכל שולט לי בחיים? או למה אני תמיד מפסידה במלחמות שלי נגד עצמי. ואני כבר מאבדת את הקצה האור במנהרה כי כל יום יש לי תקווה חדשה שמתפוגגת. אני ככה כבר מסוכות, מאז לא היה יום שחשבתי לפני מה אני אוכלת ומה לא, וכל יום לא עמדתי בזה ב-100%, לא היה לי שבוע אחד שהייתי מרוצה. ותמיד יש את בשתי קילו האלו שאני לפעמים מורידה במהלך השבוע ואז מעלה בשישי שבת. ואז בסוף יום שבת אני נגעלת מעצמי ולא מבינה איך חזרתי למצב הזה שוב ואז "נותנת לעצמי בוקס בפנים" ומנסה שוב לחזור לאותו מעגל. אני כבר מבולבלת לא יודעת לאיזה מצב להגדיר את עצמי.
בשלוש שבועות האחרונים יש ימים שמזדמן לי ואני מקיאה. אני פוחדת להפוך לבולמית, אני לא רוצה בזה.

שואל השאלה:
כל מה שכתבתי זה רק פריקה של מה שאני עוברת, אין לכם בטח ממש מה להגיד על זה או בלנסות לעזור לי כי אני בטוחה שזה מסובך.
גם זה לא שתגלו לי דרך מסתורית שזה דרך הזהב שתפתור לי את הבעיות.
ללכת לעזרה, אני חושבת שאני ממש לא בשלב של מישהי שממש יתייחסו אליה כמישהי שסובלת מבעיה. כן הייתי רוצה שתהיה לי משהי מבוגרת ומנוסה שאיתה יכולתי לספר לה על הכל, ולהסביר לה את המקום שלי. אבל זה לא משהו מצאותי. אני חייה עם זה עם עצמי, זה קושי שאני עוברת לאחרים זה יראה כלום. ההורים שלי בכלל לא יודעים מה אני עוברת, זה גם לא שאני מרעיבה את עצמי.

שואל השאלה:
כרגע אז אני חייה במעגל הזה ואני מקווה שבשלב מסויים זה יתקדם.
זה בעיקר לא מתקדם בגלל שאני לא נותנת לזה להשתלט לי על היץחיים או על הלימודים אבל התקווה שלי שזה שנגיד שיהיה לי זמן נגיד חופש פסח להתחיל לקחת את עצמי ברצינות. אין לי עתיד אם אני לא אגיע למשקל היעד שלי. זה כל הזמן רודף אותי ומאז שנכנסתי מזה, זה בחיים לא יצא ממני. ואני בחיים לא אוכל פרוסת עוגה בלי להרגיש רע עם עצמי.
ככה שרק בשלב בו אני ארזה ויגיע למשקל של ככה בסך הכל 8 קילו פחות אני יהיה מרוצה ואתחיל לחזור לחיים נורמלים והחיים שלי יתחילו להתאזן. אבל עד אז הרגשות היחידות שיהיו לי בחיים זה שנאה עצמית. ככה שאם אני רוצה להגיע לאושר יש לי דרך ארוכה, אין מצב שאני לא ארזה מתי שהוא ויגיע למשקל היעד שלי, כי רק שם אני אמצא את האושר.
ככה שמתי שהוא המצב שלי חייב להשתנות...

שואל השאלה:
אני חושבת שכל הפרעת אכילה של ילדה שונה באיזה שהו אופן מהשנייה, גם אם יש מכנה משותף. וזה הכי כיף לי שיש מי להזדהות איתם, או שבכללי אחרים מבינים מה אתה עובר.

אני יודעת שאתם חושבים שהדרך שלי מפה לשם עם הפרעת אכילה תוביל אותי לכך שמשל לא תהיה לי ווסת. אבל המשקל יעד שלי לא קיצוני ולא משהו מופרך, ו-2 החברות הכי טובות שלי שוקלות בו. כך שאם אני שוקלת 48-50 אני רוצה להגיע למשקל 40-43. שזה ממש סבבה, ובקטוגריה המשקל התקין. אני יודעת מתי להגיד מספיק, אני בחיים לא יסחף עם זה. אני רואה לעצמי עתיד מאוד רחוק עם משפחה וילדים וזה בחיים לא ישתלט על עצמי בצורה כזאת.
אתם יכולים להגיד שהרבה בנות לא תיכננו לעצמם להגיע למצב של בלי ווסת ובכל זאת נגררו לזה. אני מכירה את עצמי וזה לא יקרה. הקטע של הבולמיה למשל כן מתחיל לקרות אצלי והוא קורא בלי שאני ממש רוצה בו, אם הייתי מרזה לא היה לי בכל צורך בהקאות. אבל בינתיים אני לא מרזה, אם אני ארזה, אשלוט בעצמי הכל יהיה טוב: לא הקאות, אני יהיה מאושרת שמחה, עם הרגשה של שליטה, אני אהב את עצמי, זה ישפיע לי על הכל לטובה.
אבל אני כרגע נלחמת על האושר הזה, אבל כרגע אני לא מצליחה. ההרעבות והרגשת הרעב אני בטוחה שתהיה לי יותר קלה מההרגשה שאני חשה עכשו שאני נגעלת ושונאת את עצמי. אז אני מחכה לשליטה הזאת. מחכה לה כל כך.
אני יכולה פשוט לדבר על זה שעות..
ויש לי עוד כל כך הרבה להגיד!

קודם כל, את תמיד תמיד מוזמנת לפרוק פה, אני כאן ומבינה אותך ברמה שאת אפילו לא יודעת כמה. גם אצלי הכל היה בסתר ורק מישהו אחד ידע אחרי שנתיים שכבר לא יכולתי יותר להתמודד. לשחרר ולכתוב יכול לעזור לך קצת לפרוק את זה במקום להרגיש שהכל נשאר בפנים.
אני עברתי דבר מאוד דומה, אבל קצת שונה. אני לא אפרט יותר מדי איך זה התחיל אבל זה היה מאוד תמים, מוירוס בבטן שבו ירדתי במשקל והרגשתי כל כך טוב עם זה ואחרי שהמשקל חזר ניסיתי להוריד אותו.
אצלי זה גם היה עליה- ירידה- עליה- ירידה.. מעגל בלתי נגמר במשך יותר משנתיים. במשך השבוע הייתי מרעיבה את עצמי בקלות, אבל אז בסופש היו לי מלא חשקים וגם לא יכולתי לא לאכול כי היו שמים לב ותמיד הייתי אוכלת הרבה הרבה יותר ממה שרציתי וכמוך הרגשתי נזעזע שאני לא יכולה לדעת כמה קלוריות אפילו אכלתי וככה הייתי מסיימת את יום שבת עם בטן נפוחה והרגשה מזעזעת וחסרת שליטה. (למזלי אני מפחדת פחד מוות מלהקיא אז זה לא הגיע לשם למרות שזה היה מאוד קרוב) יום ראשון בבוקר הייתי קמה בידיעה שאסור לי לאכול כמעט כלום ואז ביום שלישי הנפיחות תרד. כל בוקר זה דבר ראשון להסתכל על הבטן ולראות מה המצב אבל גם אם המצב טוב זה לא אומר שאני לא ארעיב את עצמי כי הרי אני רוצה לרדת במשקל. ככה ביום חמישי הייתי קמה בהרגשה יותר טובה ומבטיחה לעצמי- בסופש הזה אני שולטת על זה ולא מתפתה, אבל לא הצלחתי כמובן. לאט לאט המגוון של האוכל הצטמצם וגם הכמות וככל שהייתי הולכת לישון יותר רעבה הייתי יותר גאה, כן זה מזעזע אבל זאת בדיוק ההשפעה של ההפרעה. גם כשכבר הצלחתי להשתלט בסופש ולאכול כמות מינימלית כדי שלא יחשדו, ישר המשקל היה חוזר.. מספיק שהייתי אוכלת טיפה יותר (וגם ככה הייתי אוכלת מעט מאוד) אז המשקל ישר עלה בחזרה. אבל תמיד היו שבירות והתקפי רעב ושוב הרעבה כדי לתקן את זה ושוב התקף.
כל דבר היה קשור לזה והפך לדרך לשרת את המטרה וגם הפסקתי לעשות כל דבר שהורס אותה או מאיים עליה (אכילה בחוץ, חיי חברה, לאכול פופקורן בקולנוע.. הייתי הולכת לישון כמה שיותר מוקדם כדי לא להתפתות) גם בשלב מסויים לא היה לי בכלל מצב רוח לכלום- מצב רוח על הפנים, מדוכא, מסתגר, עצבני. רק רציתי להיות לבד במיטה ושיעזבו אותי.. לא היתה לי סבלנות לשום דבר או חשק ורק הייתי עצובה ועצבנית וגילגלתי עיניים משטויות! וזאת הייתה הרגשה נוראית להיות כל כך עצבנית וחסרת כוחות ועייפה. גם לא קיבלתי מחזור במשך חצי שנה, אבל אמרתי לעצמי שהוא תמיד מאחר ולפעמים מדלג על חודש חודשיים.. באותה תקופה ההרעבות גם לא היו חמורות מדי אז לא קישרתי, רק אחר כך הבנתי שזה בגלל זה. לא יכולתי להפסיק עם זה וזה רק החמיר, רשמתי קלוריות של כל מה שנכנס לי לפה ומתי, נשקלתי 7 פעמים כל יום, ביליתי שעות מול המראה, התחלתי למצוא דרכים לדכא עוד יותר את הרעב, לשקול ולמדוד את האוכל, ידעתי בעל פה ערך קלורי של כל דבר ואכלתי רק דברים מסויימים שהם "בטוחים". הדבר היחיד שזה עשה זה להכניס אותי לזה יותר עמוק. מבחינתי זה היה דרך להיות יותר בשליטה וזה השתיק קצת את המחשבות שרצות 24/7 בתוך הראש, כמובן שזה רק היה אשליה ובעצם זה שלט בי ולא יכולתי לעשות יותר שום דבר שמאיים על זה. דבר בסיסי כמו לאכול היה עושה לי הרגשה רעה גם אם זו כמות שהיא בדיחה. התמכרתי לרעב ולכל ה"טקסים" האובססיביים, לתחושה של הקלילות, הריקנות, הסיפוק והגאווה אבל גם זה רק גרם ליציאה להיות יותר קשה כי נכנסתי לזה יותר עמוק.
דרך אגב לקחו לי כמה חודשים טובים להבין מה בכלל קורה ושזו הפרעת אכילה, אז טוב שאת מודעת כי בלי זה לא הייתה בכלל תקווה לשינוי. הבנתי אחרי יותר משנה שזה לא עוזר לי לרדת במשקל אז אמרתי לעצמי שאני אדבוק בתפריט מאוזן וזה יעזור, אבל גם זה לא עזר וכשאכלתי טיפה יותר כל המשקל חזר. למעשה ההרעבות רק העלו אותי במשקל וכל פעם ניסיתי לתקן את הנזק אבל קבוע ביום ראשון הייתי במשקל גבוה יותר מיום חמישי וזה לא עבד.
חזרתי להרעבות וכל הזדמנות שהייתה לי בלי שיראו הייתי מותחת את הגבול ומגיעה למצב יותר חמור. אחרי שנתיים מאז שזה התחיל סיפרתי למישהו למרות שזה לא היה מתוכנן אבל נמאס לי שרק המשקל קובע לי איך לחיות ואיך יהיה המצב רוח באותו יום. משם התחלתי טיפול פסיכולוגי ותזונתי. הטיפול הפסיכולוגי לא חידש לי יותר מדי כי תמיד ידעתי שזה לא בסדר אבל זה נכנס מאוזן אחת ויצא מהשנייה. בטיפול התזונתי קיבלתי תפריט שדווקא לא היה כמות מטורפת כמו שפחדתי שהוא יהיה, ובהתחלה גם די עמדתי בו אבל היה לי רעב מוגבר בגלל ההרעבות (והדיאטנית גם אמרה שזה הגיוני שיהיה רעב מוגבר אז לא להיבהל) אבל הרגשתי שאני עולה במשקל בגלל ההתקפי רעב ששוב חזרו אחרי שדווקא היו די בשליטה, ואז שוב חזרתי להרעבות חמורות ושוב התקפי רעב ושוב המעגל הזה.
ההרעבות עזרו לי עם להרגיש רגועה ובשליטה כשכל מה שזה באמת עשה היה לגרום לי להיות עוד יותר בחרדות מאוכל וקלוריות והן גרמו למחשבות בראש להתחזק. היו שלבים שלא האמנתי שאפשרי לחיות בלי הרעבות, תיעוד של קלוריות וכל זה. לא אכלתי אבל האכלתי את המחשבות של ההפרעה. הייתי בבועה, בעולם משלי. הבנתי שוב שרק תפריט מאוזן יעזור אז בניתי לעצמי תפריט שמתבסס על התפריט שקיבלתי, בהתחלה היה גם רעב מוגבר אבל אחרי כמה חודשים זה התאזן, השובע והרעב התאזנו לגמרי.
מהבחינה הפסיכולוגית צריך להבין מה מסתתר מאחורי ההפרעה, צריך להיגמל מהאובססיביות ומהטקסים שנותנים הרגשה של רוגע ושליטה כי זה כמו התמכרות. לאט לאט הידיעה שזה לא שווה את זה תישאר בתוך הראש במקום להיכנס מאוזן אחת ולצאת מהשנייה. זה תהליך. תהליך ארוך, עם הרבה עבודה נפשית ומנטלית. אבל תחשבי על זה שאת במצב שלא טוב לך בו נכון? אני הייתי במצב נפשי מזעזע. הדבר היחיד שהביא לי אושר זה לראות את המשקל יורד אבל הוא תמיד עלה בחזרה.
אולי את חושבת שאם תרדי במשקל הכל יגמר אבל אצלי אפילו לא הצלחתי לרדת ככה במשקל כי הגוף כבר למד ולא נתן לזה לקרות (נהרס חילוף החומרים והתחילו התקפי הרעב)

זה היה ארוך מדי אז זה ההמשך. גם אם הייתי יורדת למשקל שרציתי אז רק הייתי מנסה לשמר אותו ולא הייתי באמת מרשה לעצמי לאכול דברים שאני רוצה ולא הייתי משתחררת מרגשות האשמה הקשות.
עכשיו אני בהרגשה סבירה עם מה שאני אוכלת ועם הכמות, אין לי רגשות אשם קשים כל כך כמו שהיו לי גם על 700 קלוריות שנחשבו בעיני ליותר מדי. עדיין לראות שרזיתי עושה לי אושר ואני מדלגת על ארוחות פה ושם ומרגישה עם זה טוב, ואני גם לא מרשה לעצמי לאכול דברים כמו עוגות/פסטות/חטיפים/גלידה או כל דבר אחר שנחשב למשמין, וגם אם אני כן ארשה לעצמי אז אני אתחרט.
אבל זה תהליך, והמצב רוח שלי השתפר כל כך ואני מרגישה אפילו יותר טוב עם עצמי כרגע מאשר אחרי שבוע של הרעבה והפעם זה גם לא משתנה לשנאה מטורפת אחרי יומיים.

לכל עצה/שאלה/פריקה אני פה. אני באמת איבדתי תקווה שאני מסוגלת לחיות בלי זה אבל זה באמת התקדם ואני לא במצב שהייתי בו.
דרך אגב, בהתחלה אמרו לי שזה התחלה של הפרעת אכילה ומשהו קל שיכול להדרדר להיות הפרעה של ממש (למרות שהרגשתי שזה שולט לי בכל החיים) אבל אחר כך איכשהו כבר אובחנתי עם הפרעה, אז אל תתני לאף אחד לא לקחת אותך ברצינות, יש כל מיני סוגים של הפרעת אכילה ולא חייבים להיות במשקל מסויים או לאבד את המחזור.. זאת מחלה נפשית והיא הרסנית לנפש אולי אפילו יותר ממה שהיא עשתה לי לגוף (גם עליו היו השפעות מסוכנות) ככל שתהיי בזה יותר עמוק ככה היציאה תהיה יותר קשה.

שואל השאלה:
קראתי את מה שכתבת ותודה על זה שהשקעת.
אני ממש מבולבלת ולא יודעת מה אני רוצה מעצמי. כי אם אני יהיה בהפרעת אכילה אולי זה באמת ישפיע עלי, ידכא אותי יהפוך אותי להיות מסתגרת עצבנית ומותשת אבל אז לפחות ארזה. כי המצב שלי עכשו לא יותר טוב ואני לא מאושרת כשאני שונאת את עצמי.
עכשו אני מרגישה כל כך רע ושההרגשה הזאת קורת לחינם ולא מקדמת אותי לשום מקום.
אין לי בעיה להיות בתוך המחלה הזאת אני רוצה להרגיש את הדכאון שמתבטא ברזון, אני לא פוחדת מהרעב אלא מהשליטה שלי על עצמי.

אני רוצה לקבל את תשומת הלב, אני רוצה שיגידו לי שאני לא אוכלת מספיק ושיגידו לי שרזיתי. יכול להיות שאני אפילו עושה את זה בשביל הצומי הזה..
אם אני אלך בדרך של ההרזיה ואגרום לה לעבוד זה תהיה תקופה עם תקווה שבאמת זה מה שאני צריכה ומחפשת.

כן זה חיים קשים, אבל כמו שאמרתי גם עכשו קשה לי ואם כבר אני סובלת אני מעדיפה לסבול למען המטרה שלי. אם אני ארזה, אם אני יהיה בתת משקל אז אפשר להתחיל לחשוב על הכיוון של לצאת מזה. עכשו אין לי בכלל התחלה לכיוון הזה. אני לא מרזה ואני מעמידה פנים שהכל אותו דבר ובסדר אבל זה הדבר היחידי שמשפיע על האושר הזה. זה לא הכי כיף שזה המצב, שכל הזמן זה בראש שלי ושכל הזמן אני רק מפשלת. אם אני יהיה רזה ולא יהיה לי צורך בההרגשה הזאת שהאוכל שולט לי בחיים אני יעיף את ההרגשה הזאת. אבל עכשו ההרגשה הזאת נחוצה לי כדי שאני ארזה.

בימים שאני אוכלת אני מרגישה רע. בימים שזה לא ככה אני שמחה, אז למה לא לגרום לעצמי להיות שמחה. אני מקווה שיהיה בסדר אני לא יודעת מה להגיד עוד.. וכן אני כבר נכנסתי בזה מאוד עם הנפש שלי גם אם לא מהבחינה שרזיתי אבל כשאני אתחיל להרזות ואכנס בזה עמוק ויגיע לרזון יהיה לי קשה לצאת מזה. אבל אני לא וחדת מזה, יהיה בסדר. עכשו לא בסדר, אני כרגע רוצה לא לפחד ממה יהיה באיזה מצב אני אלא רק להרזות ולשלוט. אני מחפשת את השליטה יותר מהרזון אפילו. אני מרגישה כאילו אלוהים בירך רק אותי בחוסר שליטה הזאת. כל אדם אחר שהיה מכניס לעצמו מכל הכיוונים כמה האוכל זה לא טוב היה כבר מזמן איפה שהוא רוצה.

אני כתבתי על עצמי תזכורות, כתבתי יומנים, חרשתי את האינטרנט מכל הכיוונים, קראתי בלוגים, שמעתי סיפורים עצות, טיפים, הכרתי בנות, ועוד... ובכל זאת אני עדיין שומעת את המשפט מאמא כמה את אוכלת.
כי מבחינת אוכל אין לי בשיט מעט של שליטה ואני מנסה להילחם בזה.. וחפרתי ודיברתי מלא שטויות אז נסיים כאן.

זאת סתם אשליה שכשתהיי רזה את תהיי מאושרת, ואני יודעת שזה באמת נותן לך אושר וסיפוק ותחושה עילאית, אני באמת באמת יודעת ומזדהה. אבל כאן ההפרעה עושה את שלה- גם אם יראו לך את הצלעות את עדיין תרגישי שאת לא מספיק רזה, שהרגליים שמנות ושהבטן לא מספיק שטוחה.. גם אם כן תרגישי שאת רזה ההפרעה תהיה כל כך עמוקה שלצאת ממנה יגרום לך להרגיש מזעזע. ככל שתקשיבי לה יותר ותעשי מה שהיא רוצה- ככה המחשבות הטורדניות בראש שלך יתחזקו ויהיה לך יותר קשה לצאת. זה רק ירגיש לך שאת בשליטה אבל למעשה זה ישלוט בך- את לא תהיי מסוגלת לעשות אפילו דבר פשוט כמו לאכול כמות תקינה, את תהיי בתוך בועה, בתוך עולם של מספרים, קלוריות, אוכל, משקל והדבר היחיד שיעשה לך בו טוב זה ההרגשה המדומה של השליטה והגאווה והסיפוק שתקבלי מלא לאכול. ואם זה הדבר היחיד שגורם לך להרגיש טוב למה שלא תעשי את זה נכון? אז זאת בדיוק הבעיה.. את יודעת בראש שזה לא הכיוון הנכון, אבל הלב מרגיש אחרת. אני אתן לך דוגמא מעצמי שככל שהרגשתי יותר עייפה ולא קיבלתי מחזור והרגשתי שהדופק שלי ממש חזק - מבחינתי זאת היתה הוכחה שזה עובד והתגאיתי בעצמי ככל שהייתי הולכת לישון יותר רעבה - זה מזעזע ולא הגיוני ומעוות לגמרי אבל זאת בדיוק ההשפעה של ההפרעה על החשיבה. אכילה או כל דבר שמפריע לדרך להשיג את המטרה הופך להיות מלווה בתחושות אשמה וחרטה ומה שכן עוזר להשיג אותה נותן לך להרגיש מדהים ובשליטה, אבל זאת רק תחושה מדומה, אשליה. זה אובססיבי מדי וזה הורס את הגוף ויותר מהכל את הנפש. זאת התמכרות והגמילה ממנה היא מורטת עצבים וקשה בטירוף. אל תיכנסי לזה יותר עמוק, יהיה לך יותר קשה לצאת ולהרגיש שאת שוב נורמלית. הדבר היחיד שימלא אותך זה התחושה של השליטה והסיפוק וזה סתם שקר כי את תהיי מתה מבפנים, בלי חשק לכלום, בלי כוחות, עצבנית, חסרת סבלנות ועם מטרה אחת ששולטת בך ולא את בה:(