14 תשובות
דיאטנית...
תדברי עם אמא, אני לא צוחקת היא הצילה לי את החיים!
אנונימית
שואל השאלה:
בלי לערב הורים... לבד עם עצמי.
בלי לערב הורים... לבד עם עצמי.
אנונימית
זה תהליך ארוך..
של קבלה עצמית, ואהבה עצמית (:
אני הייתי ממליצה לספר להוריך, ואם הם כבר יודעים אז ללכת לדיאטנית או פסיכולוג
שיהיה לך בהצלחה
אוהבת המון אם תצטרכי משהו אני פה בשבילך!
עדכני אותנו (;
של קבלה עצמית, ואהבה עצמית (:
אני הייתי ממליצה לספר להוריך, ואם הם כבר יודעים אז ללכת לדיאטנית או פסיכולוג
שיהיה לך בהצלחה
אוהבת המון אם תצטרכי משהו אני פה בשבילך!
עדכני אותנו (;
אני אומר שאת צריכה עם כוח רצון חזק להבין שזה לא טוב
אם יסתדר אז-- אהלן וסהלן
אם לא --- אז חשוב שאיש מקצוע שמטפל בעניינים רגשיים יעזור לך לצאת מזה
גם יוגה תעזור לך להירגע (=מוכח מדעית)
בהצלחה נשמה
אם יסתדר אז-- אהלן וסהלן
אם לא --- אז חשוב שאיש מקצוע שמטפל בעניינים רגשיים יעזור לך לצאת מזה
גם יוגה תעזור לך להירגע (=מוכח מדעית)
בהצלחה נשמה
באמת שאין לי משהו אחר להגיד חוץ מאמא. מהניסיון שיש לי בלעדייה הייתי עדיין מקיאה. אני יודעת שזה קשה לדבר וגם לי לקח זמן. אבל את חייבת להבין, שבלי אמא שלי אני לא יודעת איפה הייתי היום. ואני הגעתי למצב רפואי לא טוב... תקחי לך קצת זמן לחשוב עם עצמך על החיים, תחשבי על אמא שלך ואיך את שתהיי אמא תרצי לדעת מה קורה אצל הבת שלך. כמה את היית עושה בשביל להציל אותה. אמא תעשה בשבילך הכול.
אנונימית
תכריחי את עצמך לאכול, גם אם יש לזה טעם של חול, תימנעי מלשקול את עצמך ותנסי כל הזמן לזכור מה המטרה שלך (לצאת מהפרעת האכילה)
קישור.
קישורים מצורפים:
יש לי ניסיון בזה,
אני מגיל 12 הייתי אורתורקסית- אחת שמכורה לבריאות. ואז משם זה התפתח לעניינים של אנורקסיה כי אכלתי רק ירקות במשך הרבה הרבה זמן ואז משם החלטתי לאכול יותר כי שמתי לב שהיו לי הרבה מאוד בעיות פיזיות במיוחד במחזור, אז מרוב הלחץ אכלתי הרבה.. ומשם הדלת לבולמיה נפתחה, פתאום פחדתי להשמין יותר מדיי אז הקאתי וקיצר זה שרשרת של דברים...
הפרעות אכילה זה משהו מורכב, זה כמו כדור שלג כזה שמתגלגל ומתגלגל.. ובאיזה שלב נעלם- במידה ואת מצליחה לצאת מזה.
אז איך יוצאים מזה?
זאת שאלה שהתחלתי לשאול את עצמי מלפני שלוש שנים, בתקופת האנורקסיה, ועדיין לא מצאתי לזה תשובה ברורה..
ככל שחשבתי על איך לצאת מזה, המצב החמיר.
למה?
כי ככל שאת חושבת יותר על הפרעות אכילה, לא משנה אם את מסתכלת על זה פתאום כמשהו רע שצריך להימנע ממנו, כל עוד את חושבת על זה - זה לא יעזוב אותך!
אל תחשבי על זה!
זה קשה.. אבל נסי לפתוח בוקר בלי מחשבה על זה שיש לך הפרעת אכילה שאת צריכה לצאת ממנה. פשוט פתחי את הבוקר כשמישהי חדשה, ש"מאז ומתמיד" אכלה נורמלי.
אני מציעה לך לשתף, לפעמים כשמדברים על בעיה כלשהי שלא מוצאים לה פיתרון, הבעיה סוג של נפתרת מעצמה.
אבל ברגע שתחזרי לחשוב על זה - היא תחזור.
אז מה הטיפ לי?
פשוט לפתוח את הבוקר כמישהי חדשה. לא משנה מה, אם תתחילי את הבוקר במחשבה של "לא להסתכל אחורה בעבר שלי ובמה שעשיתי לעצמי", אני מאמינה שזה יהיה הרבה יותר קל.
מחר בבוקר תגידי לעצמך - אין לי הפרעות אכילה מהיום. ותרגישי חופשי לאכול בריא!
אני אישית עדיין בשלב היציאה מזה.. אבל אני יכולה להגיד לך, שהעצה הזאת עוזרת לי.
כל בוקר זו הזדמנות חדשה.
גם אם "השמנת" אתמול ואת מאשימה את עצמך על זה, תתחילי את המחר בתחושה שהמשקל שלך עכשיו מושלם, ואת לא צריכה להעניש את עצמך על שום עליה במשקל ממה שקרה אתמול או שלשום..
אל תענישי את עצמך בכלום, תני לעצמך צ'אנס באמת לאכול כמו שצריך.
אני מגיל 12 הייתי אורתורקסית- אחת שמכורה לבריאות. ואז משם זה התפתח לעניינים של אנורקסיה כי אכלתי רק ירקות במשך הרבה הרבה זמן ואז משם החלטתי לאכול יותר כי שמתי לב שהיו לי הרבה מאוד בעיות פיזיות במיוחד במחזור, אז מרוב הלחץ אכלתי הרבה.. ומשם הדלת לבולמיה נפתחה, פתאום פחדתי להשמין יותר מדיי אז הקאתי וקיצר זה שרשרת של דברים...
הפרעות אכילה זה משהו מורכב, זה כמו כדור שלג כזה שמתגלגל ומתגלגל.. ובאיזה שלב נעלם- במידה ואת מצליחה לצאת מזה.
אז איך יוצאים מזה?
זאת שאלה שהתחלתי לשאול את עצמי מלפני שלוש שנים, בתקופת האנורקסיה, ועדיין לא מצאתי לזה תשובה ברורה..
ככל שחשבתי על איך לצאת מזה, המצב החמיר.
למה?
כי ככל שאת חושבת יותר על הפרעות אכילה, לא משנה אם את מסתכלת על זה פתאום כמשהו רע שצריך להימנע ממנו, כל עוד את חושבת על זה - זה לא יעזוב אותך!
אל תחשבי על זה!
זה קשה.. אבל נסי לפתוח בוקר בלי מחשבה על זה שיש לך הפרעת אכילה שאת צריכה לצאת ממנה. פשוט פתחי את הבוקר כשמישהי חדשה, ש"מאז ומתמיד" אכלה נורמלי.
אני מציעה לך לשתף, לפעמים כשמדברים על בעיה כלשהי שלא מוצאים לה פיתרון, הבעיה סוג של נפתרת מעצמה.
אבל ברגע שתחזרי לחשוב על זה - היא תחזור.
אז מה הטיפ לי?
פשוט לפתוח את הבוקר כמישהי חדשה. לא משנה מה, אם תתחילי את הבוקר במחשבה של "לא להסתכל אחורה בעבר שלי ובמה שעשיתי לעצמי", אני מאמינה שזה יהיה הרבה יותר קל.
מחר בבוקר תגידי לעצמך - אין לי הפרעות אכילה מהיום. ותרגישי חופשי לאכול בריא!
אני אישית עדיין בשלב היציאה מזה.. אבל אני יכולה להגיד לך, שהעצה הזאת עוזרת לי.
כל בוקר זו הזדמנות חדשה.
גם אם "השמנת" אתמול ואת מאשימה את עצמך על זה, תתחילי את המחר בתחושה שהמשקל שלך עכשיו מושלם, ואת לא צריכה להעניש את עצמך על שום עליה במשקל ממה שקרה אתמול או שלשום..
אל תענישי את עצמך בכלום, תני לעצמך צ'אנס באמת לאכול כמו שצריך.
תקשיבי את אומרת "בלי לערב הורים" אבל אני בשוק אם ההורים שלך לא מודעים לזה בעצמם...
תאמיני לי בתור אחת שיצאה מזה תלכי לדיאטנית להפרעות אכילה.
תאמיני לי גם אני לא רציתי גם אני חשבתי שכולם נגדי גם אני חשבתי שאני יודעת מה טוב לי ושרק אני צודקת ושאני בריאה ואוכלת טוב ושאני שולטת בעצמי... וכן זה מסע ארול וקשה אבל עוברים אותו! בהצלחה לך וכל הכבוד על היוזמה
תאמיני לי בתור אחת שיצאה מזה תלכי לדיאטנית להפרעות אכילה.
תאמיני לי גם אני לא רציתי גם אני חשבתי שכולם נגדי גם אני חשבתי שאני יודעת מה טוב לי ושרק אני צודקת ושאני בריאה ואוכלת טוב ושאני שולטת בעצמי... וכן זה מסע ארול וקשה אבל עוברים אותו! בהצלחה לך וכל הכבוד על היוזמה
לבד זה מאוד מאוד קשה. אני ניסיתי במשך יותר משנה אבל זה פשוט לא היה אפשרי. רק עם טיפול זה עזר. בהתחלה הטיפול דווקא גרם לי להדרדר אפילו עוד יותר כי קיבלתי תפריט והרגשתי שהמשקל שלי מתייצב על משקל שהוא ממש לא אני ושאני לא מסוגלת להיות בו, אבל אחר כך זה כבר השתפר והוריד לי את האובססיביות ועזר לי להיגמל מכמה הרגלים ובעיקר השינוי הכי משמעותי זה השינוי הנפשי והמחשבתי.
כמה טיפים שיכולים לעזור לך שמאוד עזרו לי- אם את נוהגת לרשום קלוריות- להפסיק עם זה. בראש עדיין ממשיכים לחשב כי זה קצת בלתי נמנע, אבל עם הזמן הפסקתי לחשב כמה בדיוק אני אוכלת כל יום.
להוסיף בהדרגה משהו למה שאת רגילה לאכול- אם נגיד את אוכלת מספר קלוריות מסויים אז תוסיפי עוד 100/200 ותמשיכי ככה עד שתרגישי שזה בסדר ושאת לא מרגישה יותר מדי רגשות אשם, ואז תוסיפי שוב ואז תחכי שתרגישי עם זה טוב ואז תוסיפי שוב עד שתגיעי לתפריט תקין. לא בטוח שזה יתאים לך, פשוט אצלי מה שגרם לנפילה משמעותית זה התפריט שקיבלתי שהיה בשבילי יותר מדי לעומת הכמות הזעירה שהרשיתי לעצמי לאכול ופשוט לא הצלחתי להתמודד איתו ועם רגשות האשם שהוא גרם לי, אחר כך שעשיתי את זה בהדרגה זה היה יותר קל והגעתי למצב שאני אוכלת כמות הרבה יותר טובה ולא מרגישה עם זה יותר מדי רע, ולא האמנתי שאני אהיה מסוגלת לאכול את הכמות שאני אוכלת עכשיו בלי שזה יגרום לי להרעיב את עצמי אחר כך. (נראלי שזה לא מובן כל כך אז נגיד אם את אוכלת 600 ביום, תתחילי לאכול קבוע 700 ואז כשאת מרגישה שהתרגלת לזה תעלי ל800 וככה הלאה) מציינת שוב שזה לא בהכרח יתאים לכולם
אם את נשקלת הרבה- תפסיקי. הייתי נשקלת כמה פעמים כל יום ואפילו לא הבנתי כמה זה משפיע לי על המצב הנפשי. אני נשקלת רק כשאני הולכת למטפלת שלי כל כמה שבועות והעפתי את המשקל מהבית.
בלי טיפול לא הייתי מגיעה לאיפה שאני היום אז אני ממליצה לך מכל הלב לפנות לטיפול, גם אם זה אומר לספר להורים (זה משהו שהייתי גם צריכה להתמודד איתו וזה הדבר האחרון שרציתי לעשות). רוב החולים לא מצליחים לצאת מזה לבד. את יכולה לנסות בעצמך, אבל אם זה לא יעבוד אז תיגשי לטיפול כי לא תהיה דרך אחרת ותזכרי שככל שאת נמצאת שם יותר זמן אז גם יותר קשה לצאת משם. לדעתי גם יש דברים שלהשיג לבד אי אפשר בניגוד לטיפול לדוגמא אכילה יותר מגוונת ואכילה של דברים שאת נמנעת מהם, אכילה בחוץ, אכילה ספונטנית ועוד
כמה טיפים שיכולים לעזור לך שמאוד עזרו לי- אם את נוהגת לרשום קלוריות- להפסיק עם זה. בראש עדיין ממשיכים לחשב כי זה קצת בלתי נמנע, אבל עם הזמן הפסקתי לחשב כמה בדיוק אני אוכלת כל יום.
להוסיף בהדרגה משהו למה שאת רגילה לאכול- אם נגיד את אוכלת מספר קלוריות מסויים אז תוסיפי עוד 100/200 ותמשיכי ככה עד שתרגישי שזה בסדר ושאת לא מרגישה יותר מדי רגשות אשם, ואז תוסיפי שוב ואז תחכי שתרגישי עם זה טוב ואז תוסיפי שוב עד שתגיעי לתפריט תקין. לא בטוח שזה יתאים לך, פשוט אצלי מה שגרם לנפילה משמעותית זה התפריט שקיבלתי שהיה בשבילי יותר מדי לעומת הכמות הזעירה שהרשיתי לעצמי לאכול ופשוט לא הצלחתי להתמודד איתו ועם רגשות האשם שהוא גרם לי, אחר כך שעשיתי את זה בהדרגה זה היה יותר קל והגעתי למצב שאני אוכלת כמות הרבה יותר טובה ולא מרגישה עם זה יותר מדי רע, ולא האמנתי שאני אהיה מסוגלת לאכול את הכמות שאני אוכלת עכשיו בלי שזה יגרום לי להרעיב את עצמי אחר כך. (נראלי שזה לא מובן כל כך אז נגיד אם את אוכלת 600 ביום, תתחילי לאכול קבוע 700 ואז כשאת מרגישה שהתרגלת לזה תעלי ל800 וככה הלאה) מציינת שוב שזה לא בהכרח יתאים לכולם
אם את נשקלת הרבה- תפסיקי. הייתי נשקלת כמה פעמים כל יום ואפילו לא הבנתי כמה זה משפיע לי על המצב הנפשי. אני נשקלת רק כשאני הולכת למטפלת שלי כל כמה שבועות והעפתי את המשקל מהבית.
בלי טיפול לא הייתי מגיעה לאיפה שאני היום אז אני ממליצה לך מכל הלב לפנות לטיפול, גם אם זה אומר לספר להורים (זה משהו שהייתי גם צריכה להתמודד איתו וזה הדבר האחרון שרציתי לעשות). רוב החולים לא מצליחים לצאת מזה לבד. את יכולה לנסות בעצמך, אבל אם זה לא יעבוד אז תיגשי לטיפול כי לא תהיה דרך אחרת ותזכרי שככל שאת נמצאת שם יותר זמן אז גם יותר קשה לצאת משם. לדעתי גם יש דברים שלהשיג לבד אי אפשר בניגוד לטיפול לדוגמא אכילה יותר מגוונת ואכילה של דברים שאת נמנעת מהם, אכילה בחוץ, אכילה ספונטנית ועוד
אנונימי
אה ויש לי משהו להוסיף,
אני מחזקת את זאת שמעליי ואומרת לך דבר שהוא מאוד מאוד חשוב -
אל תשקלי את עצמך לעיתים תכופות!
תשקלי את עצמך אולי אולי אולי פעם בחודש!
מפחיד, אבל זה מה שיקדם אותך.
נקודת המפנה שלי בתקופת האנורקסיה הייתה כשאבא שלי בטעות שבר את המשקל בבית!
ומאז אני הרגשתי שאין לי ברירה אלא לא לשקול את עצמי יותר, לא היה לי איך לשקול את עצמי יותר.
הרגשתי למען האמת "עיוורת" למצב שלי, כלומר הרגשתי לא מודעת למצב שלי, רציתי להיות מודעת למשקל שלי כל שניה, כי כבר הייתי רגילה לדעת כמה אני שוקלת כל דקה ביום. ברגע שאת מפסיקה לעקוב אחרי המשקל שלך, את מרגישה יותר חופשיה.
זה מה שהבנתי אח''כ.
וברגע שאת מרגישה יותר חופשיה, את מרגישה יותר חופשיה לאכול. וזה יבוא לטובתך.
אני מחזקת את זאת שמעליי ואומרת לך דבר שהוא מאוד מאוד חשוב -
אל תשקלי את עצמך לעיתים תכופות!
תשקלי את עצמך אולי אולי אולי פעם בחודש!
מפחיד, אבל זה מה שיקדם אותך.
נקודת המפנה שלי בתקופת האנורקסיה הייתה כשאבא שלי בטעות שבר את המשקל בבית!
ומאז אני הרגשתי שאין לי ברירה אלא לא לשקול את עצמי יותר, לא היה לי איך לשקול את עצמי יותר.
הרגשתי למען האמת "עיוורת" למצב שלי, כלומר הרגשתי לא מודעת למצב שלי, רציתי להיות מודעת למשקל שלי כל שניה, כי כבר הייתי רגילה לדעת כמה אני שוקלת כל דקה ביום. ברגע שאת מפסיקה לעקוב אחרי המשקל שלך, את מרגישה יותר חופשיה.
זה מה שהבנתי אח''כ.
וברגע שאת מרגישה יותר חופשיה, את מרגישה יותר חופשיה לאכול. וזה יבוא לטובתך.
בדיוק- אני מהתגובה למעלה. גם אצלי לא להישקל זה היה הבדל משמעותי! לגמרי נקודת המפנה שגרמה לי להצליח להפסיק עם ההרעבות ולהרגיש יותר חופשייה. עד אז הייתי מודעת לכל הסכנות והנזקים אבל זה פשוט נכנס מאוזן אחת ויצא מהשנייה- הבנתי את ההיגיון אבל לא הצלחתי ליישם את זה על עצמי, זה נשאר ברמה הקוגניטיבית בלבד ולא מעבר לזה. הפסיכולוג שלי אמר לי שזה לא משנה אם אני קילו אחד או יותר ושאף אחד לא יתייחס אלי אחרת בדיוק כמו שאם יש לי חברה שהיא מלאה אז היחס שלי אליה לא מושפע מזה.. לזה אני עדיין לא מצליחה להתחבר (זה ממש לא מעניין אותי אם חברה שלי שמנה או לא אבל על עצמי זה הדבר שהכי חשוב לי בעיקרון) אבל מה שכן הצלית להשתנות זה שאשכרה פתאום הצלחתי להתחבר לזה שזה באמת פוגע בי ובכלל לא עוזר לי. הייתי כל כך מכורה להרעבות ולא יכולה בלעדיהן ועכשיו אני באמת הפנמתי שהן לא עוזרות לי ולא שוות את הפגיעות הפיזיות והנפשיות.
כשנשקלתי אז כל יום היה מושפע מהמשקל שלי, אם ירדתי פתאום הייתי במצב רוח קצת יותר טוב ואם עליתי אז ישר זה חיזק את המחשבות והדחפים הלא טובים- להרעיב, לקצץ קצת מפה ומשם, לעשות יותר ספורט ובעיקר מצב רוח על הפנים.
פתאום כשהפסקתי להישקל אז היו לי יותר ימים עם מצב רוח טוב מאשר רע וזה הפחית את האובססיביות ונתן לי קצת יותר שקט. בהתחלה כל הרגל שמנסים להיגמל ממנו מרגיש קשה בגלל החוסר ודאות והחוסר שליטה, אבל זה כל כך משתלם!
כשנשקלתי אז כל יום היה מושפע מהמשקל שלי, אם ירדתי פתאום הייתי במצב רוח קצת יותר טוב ואם עליתי אז ישר זה חיזק את המחשבות והדחפים הלא טובים- להרעיב, לקצץ קצת מפה ומשם, לעשות יותר ספורט ובעיקר מצב רוח על הפנים.
פתאום כשהפסקתי להישקל אז היו לי יותר ימים עם מצב רוח טוב מאשר רע וזה הפחית את האובססיביות ונתן לי קצת יותר שקט. בהתחלה כל הרגל שמנסים להיגמל ממנו מרגיש קשה בגלל החוסר ודאות והחוסר שליטה, אבל זה כל כך משתלם!
אנונימי
ספרי להורים שלך שיעזרו לך לעבור את זה ויתמכו בך, נסי לקבל את מי שאת ולאהוב את עצמך, נסי לאכול קצת לאט לאט.
באותו הנושא: