אני מודה.. (קצר מידי)

מזדהה, אני בדיכאון כבר קרוב ל10 שנים..
קשה כבר. לא הולכת להתאבד אבל.
מוזמנת לדבר איתי

אני מאוד שמח ששיתפת. זה צעד ראשון לכיוון של תחושה טובה יותר.
אבל יהיה טוב אם תשתפי עם מישהו/מישהי קרוב/ה יותר שאכפת להם.
ללכת לפסיכיאטר זה רעיון טוב.

את צריכה להיות חזקה.
כולם עוברים משברים בחיים, אלוקים לא נותן לך נסיונת שאת לא יכולה לעמוד בהם.
תראי לעצמך ולעולם כמה את חזקה ותקחי הכול בקלות ובצחוק.
החיים יקרים מפז, רק צריך להביט על החיים בצורה חיובית ולנסות לשפר.
אם את צריכה עזרה תמיד פה.

מה קרה שאת ככה? ותכלס זכותך לחשוב על זה, אבל תכלס עכשיו? הכי פשוט להרים ידיים ולהגיד על עצמך כמה שאת מסכנה וכמה שטעויות מהעבר נחרטים בלב ולא נותנים רגע של שקט. אני יודעת כמה שזה קשה ולצערי יותר מידי טוב... עם כמה שאני מחייכת ושמחה, בפנים יש חור שחור וגדול. ו-וואלה?
לא פשוט להסתיר אותו. מציעה בשבילך, חלאס להביא לזמן לעשות את שלו, הוא רק גורם לפצעים להגליד ולהשאיר צלקת יותר מכוערת. תעבדי על מה שזה לא יהיה, כל יום.
אם את צריכה לפרוק לאנשים, יש לך פה הרבה אנשים מדהימים שיבואו ויעזרו לך, וגם אני אשמח לעזור..
בהצלחה! מקווה שאיכשהו עזרתי...

שואל השאלה:
אני לא יכולה כבר..
נמאס לי לספר.. אף אחד לא מבין אותי.. או ששופטים אותי או שמבינים אותי ואז יש 2 אופציות 1. שינפנפו אותי אחרי זמן קצר 2. שיגידו לאמא שלי (שניהם כבר קרו)
נמאס לי להפתח לאנשים ופסיכיאטר אני לא מסוגלת בחיים
אני מזייפת את החיים שלי. מזייפת חיוך ומזייפת נחמדות שכל מה שבאלי באמת שתדרוס אותי איזה מכונית/משאית או שיפול עלי איזה פסנתר מקומה 6

לשפוט זה דבר טבעי. תנסי לצאת להליכות בחוץ ולהסתכל על דברים. תיצרי לעצמך מעין סדר יום.

אז לא פסיכיאטר, לכי לפסיכולוג. ן
גם אני נכנסת כל שבוע לפסיכולוג ואני בוחרת מה לספר ומה לא.
אני בן אדם מאוד סגור בנוגע לעבר שלי ולכאב הפנימי שלי, אבל זה כיף לפעמים להתייעץ עם אנשי מקצוע. את יכולה גם לשלוח לי הודעה ואעזור לך בשמחה. בלי לשפוט אותך.
עריכה: וזאת שמעלי, את ממש צודקת!

אני דווקא התכוונתי להגיד לך שלהתאבד זה לחלשים ואנוכי בצורה מסויימת.
ברור שיש כאלה שיגידו לך להתאבד זה לא פתרון. זה דווקא כן. זה פתרון לכאב ולסבל.
עד עכשיו נשמע כאילו אני מעודדת אותך להתאבד לא? זאת לא הכוונה שלי, אני מתכוונת שמי שלא יודע במה מדובר שלא יזרוק קלישות שלא עוזרות או מילים מנחמות מרחמים.
אז אומרת לך אחת שיודעת. עם כמה שקשה לך עכשיו ונראלך שאלה יהיו החיים שלך לתמיד בכל זאת תעשי לעצמך טובה ואל תעשי את זה, תחשבי אחרת.
את לא צריכה לצאת מזה וגם לא בטוח שאת יכולה לצאת מזה מיד בכוחות עצמך, אני אומרת שאת יכולה להשאר בדיכאון ובתקופה קשה לעוד הרבה זמן אבל אם תטפלי בעצמך התקופה תתקצר.
אני גם לא רציתי ללכת לטיפול ופסיכולוגית ובאמת שאמרתי אוקיי אז אני אתאבד לא אכפת לי מכלום אני אפילו לא אנסה להציל את עצמי, אבל... בסוף זה קרה.
אני כן בטיפול ומבינה שזה הדבר הכי נכון לעשות. קחי את עצמך ותלכי לפסיכולוגית או כל טיפול אחר, אם את אומרת ככה אז כנראה שלא תצליחי לצאת מזה בעצמך ואת צריכה עזרה.
אל תהי חלשה ותאבדי את עצמך, אם כמה שרע פה שווה להשאר פה ויש לך עוד הרבה טוב להספיק.
אם תרצי לפרוק אצל מישהו אני יותר מאשמח לדבר איתך... תזכרי שאת מדהימה ואין סיבה שתעשי דברים שבסוף לא היה שווה שתעשי
באמת שאשמח לדבר איתך (: 3>

אני באמת מבינה אותך, מבטיחה לא לשפוט, מבטיחה לנסות להבין כי גם אני בדיכאון, אבא שלי בביהח, והמשפחה שלי מתפרקת. אני אשמח לדבר איתך ואנסה להבין אותך

שואל השאלה:
תודה אבל באמת שכבר איבדתי את עצמי ואין מי שיחזיר אותי
לפסיכולוג ופסיכיאטר אני לא אלך באמת.. אני מכירה את עצמי.. אני רוצה פסיכולוג מכיתה ז ועכשיו אני כיתה יב אבל אין לי אומץ להגיד לאמא שלי שאני רוצה פסיכולוג וגם אני יודעת שאני לא אפתח מולו.. חוץ מזה אמא שלי כבר במילא חושבת שאני בעייתית כי חברה שלי סיפרה לה שאני אובדנית לפני 4 שנים ומאז היא מסתכלת עלי אחרת
אני כבר מתפרקת.. המשפחה שלי מתפרקת.. אני לא יכולה להחזיק את עצמי עוד

בואי נדבר על זה.
אני כביכול אמורה להיות שמחה אבל אני לא מצליחה, חבר שלי לא יודע איך לעזור לי, אני דיכאונית מאוד ולא מצליחה לתפקד

שואל השאלה:
אני מזדהה
אני כבר 6 שנים בדיכאון..

10 שנים בדיכאון,
לא מצליחה להיפטר וקשה כבר להילחם.
אני ביא...
בואי נדבר על זה

שואל השאלה:
אוקי

אם המשפחה מפורקת, זו לא סיבה לפרק את עצמך גם!
אמא שלי שלחה אותי לפנימייה ועברה לעיר רחוקה מאבא שלי, שלרוב אני גרה איתו.
מילאה לי את הילדות, שהייתה אמורה להיות התקופה הכי טהורה בחיים, בחרא. יותר מידי.
אבל אין מה לעשות, יש עליות ויש ירידות.
אז עזבי אותך פסיכולוג, לכי ליועצת בית הספר, מורה שאת סומכת עליה/עליו.
גם אם לא לשפוח את כל מה שיושב על ליבך, אלא סתם לדבר על איך עבר היום...
לבוא ולבכות זה הדבר הכי קל, אבל ממך אני מצפה ליותר מזה.

shash
המשפחה החלה להתפרק רק לאחרונה.
אני בדיכאון הרבה לפני והתעללו בי.
אני לא בוכה. אני מנסה להיפטר מזה
וזה ממש לא מעודד אגב

התכוונתי גם לשואלת השאלה.
אבל אם זה קורה גם אצלך, אז כן, זה ממש לא פשוט וזה חרא וזה מבאס ביותר.

כואב לי עליך מאוד, וזה לא סתם רחמים זה כי פשוט הייתי במקום שלך עד לפני חודש ואני יודעת כמה זה כואב. אם אני חושבת על עצמי אז מתי שהייתי ככה אני יודעת ששום דבר שהיו אומרים כאן לא היה עוזר לי, וברור שזה מתסכל מאוד וגם אותי מתסכל שאני יודעת שאת במצב הזה ופשוט אני לא יכולה לעזור.
אני רק יכולה לבקש ממך שלא תעשי את זה, זה קשה אבל את חייבת למשוך את הכאב רק עוד קצת זמן וכבר תוכלי להודות לעצמך שלא עשית כלום.
אנשים אוהבים אותך.. אל תשברי להם את הלב

אני ממש מבינה אותך, יש לי דיכאון קליני והתקפי חרדה שנגרמו ממקרה מסוים מתמשך שקרה לי בגיל ממש קטן עם אבא שלי.. וזה מקשה עלי עד היום, למרות שעברו כבר שמונה שנים מאז... אני יכולה להבטיח לך ששום פסיכולוג או תרופה או בן אדם לא באמת יוציא אותי מזה, הוא רק גורם להרגשה טובה לזמן מסוים וזה הכל, אני כנראה אשאר בתוך הבועה הזאת לנצח לכל המשך החיים שלי ואני ממש לא מתכננת לוותר בגלל זה גם אם אין לי שום תקווה לצאת מהחרא הזה.. ואני רוצה שגם את לא :) אם את חושבת שאולי פסיכולוג או אשפוז או אולי תרופות מסוימות יעזרו לך אל תשתפני, תנסי לצאת מזה כמה שאת יכולה. יהיה בסדר, מבטיחה
אם תרצי לדבר אני פה

קצת אנוכי מצידי אבל אני בערך באותו מצב וניסיתי לחפש פה משהו שאולי יעזור לי ותאמת שלא מצאתי (הרקע שלי זה דיכאון קליני, אובדנות, חרדות, כנראה גנטי)

אז בקצרה אני מצטרף לשאלה

ולקטע של אני מודה - אין במה להודות זה שהחברה תופסת את זה כרע לא אומר שזה רע.

ותכתבי פה אם את רוצה לדבר - לפעמים זה באמת עוזר מניסיון (אני אוריד את האנונימי במקרה וכן)

ודרך אגב באישפוז לא עוזרים בשיט זה רק בשביל שלא תמות

תעריכי את מי שאת: עברת קשיים והשפלות וכשלונות, דחו אותך, שיקרו לך, ניצלו אותך, נשארת לבד מלא פעמים, חברים לא עמדו במילה שלהם, בני משפחה לא תמיד הבינו אותך, לא נרדמת לילות שלמים, התמודדת עם מבטים שיפוטיים ומילים כואבות, חווית ימים שאת רוצה למחוק!
אבל כדי לאהוב את מי שאת, את לא יכולה לשנוא את החוויות שעיצבו אותך.

זה שיצאת עם כמה כתמים לא אומר שאת מלוכלכת. זה שיש עליך כמה שברים לא אומר שאת שבורה.

יש לך עכשיו, בפנים, את כל הכוח להתמודד עם כל מה שהעולם יזרוק עליך.
אין שום גורם חיצוני שיכול להפוך אותך למאושרת יותר, טובה יותר, חזקה יותר- זה הכל בא ממך.

עם כמה שזה מסתכל ומייאש ולא ברור, אסור לך להישבר ולהשתנות לרעה.
זה ייתן לאויביך המון כוח.
תהיי כל כך עוצמתית וקורנת שתגרמי להם לחשוב, "איך לעזאזל אחרי כל מה שעשינו לה, וכל מה שקרה לה, היא עדיין מחייכת?".

את לא הולכת לשום מקום רק בגלל שלא הגעת לאיפה שאת רוצה עדיין.
הדם, היזע, העבודה הקשה, והטעויות ישתלמו בסוף.
יהיו לך חיים כאלה מדהימים שתשכחי את כל מה שקורה לך עכשיו.

ספינות לא שוקעות בגלל המים סביבן, אלא המים שנכנסים לתוכן.
רק את בוחרת אם להיפגע ואם לתת לאחרים להשפיע עליך.
אל תתני לאף אחד שליטה עליך.

אנשים לא-מוצלחים מבססים החלטות על איפה שהם נמצאים כרגע.
אנשים מוצלחים מבססים החלטות על איפה שהם רוצים להיות.
אל תחיי בשביל מה שהעבר לקח ממך אלא בשביל מה שיש למחר להציע!

את שווה מספיק, יפה מספיק, טובה מספיק ואת לא צריכה שום דבר אחר כדי להרגיש שלמה.

לכי למראה, תסתכלי לעצמך בעיניים ותגידי, "אני כל כך חזקה ששום דבר לא יכול לעצור אותי, כל הכבוד לי שהצלחתי להתגבר על הכל, כל הכבוד לי שלא שקעתי בעבר והתקדמתי הלאה!".

טפחי לעצמך על השכם, עד עכשיו שרדת 100% מהימים הרעים שלך!
היום זה האתמול שפחדת ממנו ובכל זאת, לא היה יום אחד קשה שלא שרדת!
את לא צריכה אף אחד, את יכולה לחיות בלי אף אחד.

טפחי על השכם של עצמך! למרות הכל, את קמה כל בוקר מהמיטה, מתלבשת, ושמה חיוך על הפנים- כי את מקווה בתוך תוכך שאולי... אולי היום החדש יהיה טוב יותר מקודמיו.

אף אחד הוא לא את, וזה הכוח שלך.

בואי ננסה לפתור את הבעיה ולא לברוח! מה קרה?

אם בא לך לשתף אני פה... אני לא שופטת אף אדם ואני יודעת להבין את הנפש... ואם תרצי אני אוכל לשתף אותך במשהו אישי..