3 תשובות
את לא נכשלת, מה שחשוב זה להמשיך גם אחרי שאת אוכלת שוקולד ולא לוותר! ו90 קלוריות ביום זה כלום! בביצה אחת יש יותר!
רוצה לדעת למה לא הצלחת לעצור את עצמך מול השוקולד? כי הגוף שלך מורעב. אבל לא בשוקולד את צריכה להתמקד.. שוקולד אחד לא יגרום לך להשמין ובטח לא כזה של 140 קלוריות.
כן, את צודקת, זה נשמע כאילו יש לך הפרעת אכילה.. בתור מישהי שגם סובלת מזה. הייתי במצב שלך, הרעבות קיצוניות, צומות, הגבלה לכמויות מאוד נמוכות, אשמה על כל קלוריה שהכנסתי מעבר למה שתכננתי, שנאה כי לא עמדתי בחוקים של עצמי.
את לא יכולה לגמול את עצמך לגמרי משוקולד.. הנטייה הטבעית היא להימשך לדברים האלה, השומנים, הפחמימות, הסוכרים.. זה ביולוגי.. זה לא אומר שאת חלשה. וככל שאת מגבילה את עצמך ברמה יותר קיצונית, ככה גם יותר קשה לך לא להתפתות לזה.
בשלב מסוים מה שקרה זה שהגוף שלי כבר לא היה כל כך "חסין" בפני ההרעבות האלה כמו שהוא היה בהתחלה.. כבר הרגשתי חלשה, עייפה, הגוף רעד, נימול בגפיים, הדופק האט.. ואף אחד חוץ ממני לא ידע עד כמה המצב שלי לא טוב. זה ממש מסוכן גם אם את מרגישה שאת מתפקדת יחסית בסדר. מבחינה נפשית זה הופך לסיוט! את מרגישה כלואה, בסיוט, היומיום שלך זו מלחמה כל יום מחדש איך לאכול כמה שפחות, רצון שיגיע כבר הלילה, שתעברי את היום בהצלחה עם כמה שפחות קלוריות, לקום בבוקר רעבה ולהיות גאה בעצמך, ללכת לישון אחרי שלא אכלת כמעט כלום ולהיות מאושרת עד השמיים.
זה מגיע למצב שגם אם את רוצה להפסיק להרעיב את עצמך את כבר לא יכולה. זה מלווה בהמון אשמה, את לא יכולה לא להתפתות אם יש לך הזדמנות לדלג על ארוחה. הקולות בראש ישגעו אותך.. קלוריות, אוכל, משקל, שומן, רזון, לרדת, לא לאכול, אל תתפתי, אסור שוקולד.. ועוד ועוד
את בטח אומרת לעצמך שתגיעי ליעד שלך ותחזרי לאכול רגיל נכוןנ? אבל תחשבי על זה, זה באמת נראה לך אפשרי? הרי אכלת 140 קלוריות שלא רצית ותראי מה קרה, אז איך תחזרי לתפריט של יותר מ1000 קלוריות בלי שזה יעורר את החרדה?
את בחרדה מאוכל. זה איבד שליטה. זה שולט בך. את פועלך לפי החוקים שקבעת לעצמך (או יותר נכון שההפרעה מכתיבה לך) את חושבת שרק כשאת סופרת קלוריות ועומדת בהן את בשליטה אבל האמת היא שאת ממש כבר לא בשליטה, הרי את לא מסוגלת לאכול בלי להרגיש אשמה. את כמו בובה על חוטים. כל חריגה מהחוקים מרגישה לך כמו ניפוץ של השליטה.
לשאלה שלך- את לא יכולה להפוך את זה לתמידי משתי סיבות- 1. הגוף שלך יקרוס. 2. את באמת חושבת שזה אפשרי למנוע את זה מעצמך לגמרי לכל החיים?
תפני לטיפול לפני שתחטפי דום לב. זה יכול להיות בלתי הפיך.
תחפשי בפייסבוק את הדיאטנית דנה אברמוביץ.. יש לה עמוד שהיא מפרסמת בו פוסטים על הפרעות אכילה, זה יכול לעזור לך להזדהות עם זה ולהבין שכל המחשבות האלה שיש לך בתוך הראש זו הפרעת האכילה.. זה משהו שקורה לכל מי שסובל ממנה, זה מה שמפעיל אותך ומכתיב לך כרגע את כל החוקים.
וצירפתי קישור לאתר שקוראים לו "כמוני" שיש בו קהילה של הפרעות אכילה עם כל מיני כתבות וגם שאלות שאנשים שואלים ועונים להם מומחים של הפרעות אכילה.. את יכולה להיעזר בזה בנוגע לקבל טיפול, עצות, הזדהות
אם זה לא ברור, אני ממליצה לך לפנות לטיפול! הפרעת אכילה לא חולפת לבד וברוב המקרים כמעט בלתי אפשרי לצאת ממנה לבד בלי עזרה מקצועית. את סובלת, זה הפך להיות כל העולם שלך, זה איבד שליטה, את צריכה עזרה.
אם את צריכה לדבר, את יותר ממוזמנת :)
כן, את צודקת, זה נשמע כאילו יש לך הפרעת אכילה.. בתור מישהי שגם סובלת מזה. הייתי במצב שלך, הרעבות קיצוניות, צומות, הגבלה לכמויות מאוד נמוכות, אשמה על כל קלוריה שהכנסתי מעבר למה שתכננתי, שנאה כי לא עמדתי בחוקים של עצמי.
את לא יכולה לגמול את עצמך לגמרי משוקולד.. הנטייה הטבעית היא להימשך לדברים האלה, השומנים, הפחמימות, הסוכרים.. זה ביולוגי.. זה לא אומר שאת חלשה. וככל שאת מגבילה את עצמך ברמה יותר קיצונית, ככה גם יותר קשה לך לא להתפתות לזה.
בשלב מסוים מה שקרה זה שהגוף שלי כבר לא היה כל כך "חסין" בפני ההרעבות האלה כמו שהוא היה בהתחלה.. כבר הרגשתי חלשה, עייפה, הגוף רעד, נימול בגפיים, הדופק האט.. ואף אחד חוץ ממני לא ידע עד כמה המצב שלי לא טוב. זה ממש מסוכן גם אם את מרגישה שאת מתפקדת יחסית בסדר. מבחינה נפשית זה הופך לסיוט! את מרגישה כלואה, בסיוט, היומיום שלך זו מלחמה כל יום מחדש איך לאכול כמה שפחות, רצון שיגיע כבר הלילה, שתעברי את היום בהצלחה עם כמה שפחות קלוריות, לקום בבוקר רעבה ולהיות גאה בעצמך, ללכת לישון אחרי שלא אכלת כמעט כלום ולהיות מאושרת עד השמיים.
זה מגיע למצב שגם אם את רוצה להפסיק להרעיב את עצמך את כבר לא יכולה. זה מלווה בהמון אשמה, את לא יכולה לא להתפתות אם יש לך הזדמנות לדלג על ארוחה. הקולות בראש ישגעו אותך.. קלוריות, אוכל, משקל, שומן, רזון, לרדת, לא לאכול, אל תתפתי, אסור שוקולד.. ועוד ועוד
את בטח אומרת לעצמך שתגיעי ליעד שלך ותחזרי לאכול רגיל נכוןנ? אבל תחשבי על זה, זה באמת נראה לך אפשרי? הרי אכלת 140 קלוריות שלא רצית ותראי מה קרה, אז איך תחזרי לתפריט של יותר מ1000 קלוריות בלי שזה יעורר את החרדה?
את בחרדה מאוכל. זה איבד שליטה. זה שולט בך. את פועלך לפי החוקים שקבעת לעצמך (או יותר נכון שההפרעה מכתיבה לך) את חושבת שרק כשאת סופרת קלוריות ועומדת בהן את בשליטה אבל האמת היא שאת ממש כבר לא בשליטה, הרי את לא מסוגלת לאכול בלי להרגיש אשמה. את כמו בובה על חוטים. כל חריגה מהחוקים מרגישה לך כמו ניפוץ של השליטה.
לשאלה שלך- את לא יכולה להפוך את זה לתמידי משתי סיבות- 1. הגוף שלך יקרוס. 2. את באמת חושבת שזה אפשרי למנוע את זה מעצמך לגמרי לכל החיים?
תפני לטיפול לפני שתחטפי דום לב. זה יכול להיות בלתי הפיך.
תחפשי בפייסבוק את הדיאטנית דנה אברמוביץ.. יש לה עמוד שהיא מפרסמת בו פוסטים על הפרעות אכילה, זה יכול לעזור לך להזדהות עם זה ולהבין שכל המחשבות האלה שיש לך בתוך הראש זו הפרעת האכילה.. זה משהו שקורה לכל מי שסובל ממנה, זה מה שמפעיל אותך ומכתיב לך כרגע את כל החוקים.
וצירפתי קישור לאתר שקוראים לו "כמוני" שיש בו קהילה של הפרעות אכילה עם כל מיני כתבות וגם שאלות שאנשים שואלים ועונים להם מומחים של הפרעות אכילה.. את יכולה להיעזר בזה בנוגע לקבל טיפול, עצות, הזדהות
אם זה לא ברור, אני ממליצה לך לפנות לטיפול! הפרעת אכילה לא חולפת לבד וברוב המקרים כמעט בלתי אפשרי לצאת ממנה לבד בלי עזרה מקצועית. את סובלת, זה הפך להיות כל העולם שלך, זה איבד שליטה, את צריכה עזרה.
אם את צריכה לדבר, את יותר ממוזמנת :)
אנונימית
teach me how to live ברצינות?! אוי ואבוי! להמשיך? לא לוותר? היא הורגת את עצמה! לא פחות ולא יותר. אם זה ימשיך ככה, זה יוביל אותה למוות. 200 קלוריות ביום זה ממש לא צחוק, זה רציני ביותר וחמור ביותר. זה כל כך חוסר אחריות להגיב כזה דבר!
אנונימית