פריקה. מה דעתכם?

כל כך הרבה מה להגיד...
כל כך הרבה תקופות ..
כל כך הרבה אכזבות , שנאה, אהבה, חברות, הבנה, חמלה, צחוק , ובעיקר המון המון בכי.
כל כך הרבה בכי.. שנשפך סתם בכמויות... בכי על אכזבה.. על פחד.. על רצונות... על רגשות.. על כאבים..
כל כך הרבה מחשבות שלא מרפות עד השעות הקטנות של הלילה.. הדמעה ועוד דמעה שזולגות על הלחיים ללא הרף.. ההבנה הזאת שהייתי לא בסדר.. שאתה פשוט לא מפסיק לטעות כל יום. שבא לך לעצור את זה כבר. לא לטעות יותר..לא להצטרך להתנצל כל חמש שניות על דברים שעשית ,בשביל שחס וחלילה לא יתרחקו ממך..
ההבנה שזהו זה אבוד .
הכל השתנה.. וממש לא לטובה. והקלישאות- יכולות לקפוץ!
ההתרחקות הפתאומית של כולם והעיוורון להכל ברגע שהכי קשה לך ואתה הכי צריך את זה! הלחץ הפתאומי שנופל עלייך. עוד הסבר ועוד הסבר על מה שעובר עלייך והולך לעבור.
הכאבים הבלתי פוסקים , הבדיקות, ובעיקר השנאה למי שנטש אותך מתי שאתה הכי הכי זקוק לחום ואהבה. לחיבוק. אפילו לשקר המוכר והאהוב- הכל יהיה בסדר. להתעניינות. אפילו הכי קטנה... כלום הוא לא עשה! כלום...! ותאמת? זה פוגע...
מה דעתכם?