נניח ותלמיד היה מרצה בכיתה שלכם..

זה מוזר בעין תאמת.. אבל לא הייתי צוחקת עליו מסכן.

הייתי חושבת שהוא נבוך.
אולי הייתי מנסה לעזור לו.

הייתי מזדהה איתו כי אני שונאת לדבר מול קהל

לא הייתי צוחקת עליו, אפילו הייתי חושבת שהוא ממש חמוד, וכל הכבוד שהוא ניסה והצליח.

זה היה מעלה בי סימפטיה אבל גם הערצה כי וואלה לא כל אחד היה עומד מול כיתה שלמה ומרצה וזה בסדר וטבעי שבו אדם לא אוהב הרבה תשומת לב ואולי יש לו פחד קהל או לא יודעת מה וזה ממש בסדר

הייתי שואל את עצמי מה יש לו וחושב שהוא מוזר

הייתי מבינה אותו כי גם אני הייתי במקום כזה בעבר, להציג משהו מול הכיתה היה השטן בהתגלמותו בשבילי.
הייתי רועדת ומדברת חלש ומתחילה להזיעה ולשכוח על מה בכלל רציתי לדבר...
אני חושבת שאם הוא היה בוכה הייתי ניגשת אליו ומעודדת אותו.

מבינה שיש לו פחד קהל או משהו ושואלת אותו אם הוא צריך משהו

אממ הייתי חושבת ישר לגשת לעזור לו,
להרגיע אותו, לדבר איתו...