פריקה קטנה

הרדמנו את הכלב שלי, אחי הגדול. לפני שלושה חודשים. קראו לו זן. הוא באמת היה אחי הגדול, הוא היה עם המשפחה שלי עוד לפני שנולדתי והוא היה האח הכי טוב שיכולתי לבקש. פסיכולוג, מקשיב, מצחיק, הכלב והאח הכי טוב בעולם. מאז שהרדמנו אותו אני בוכה כל לילה עד ארבע או חמש לפנות בוקר ולא יכולה להפסיק. אני בוכה בלילה כדי לא לבכות ביום. שלא יראו אותי נשברת. אבל לפעמים אני כן נשברת וזה קשה, אני לא רוצה שיראו אותי בוכה. כולם אומרים לי שזה רק כלב ואני מרגישה סכין בלב כל פעם שאומרים את זה. הוא לא היה סתם כלב. הוא היה הכל בשבילי, יש לי שתי אחיות גדולות שכבר עזבו את הבית, והורים שכל הזמן עובדים. הוא העביר לי את הזמן, הוא שימח אותי ניחם אותי הצחיק אותי הקשיב לי אני פשוט לא יכולה בלעדיו. אני לא רוצה לשכוח אותו אני לא רוצה להדחיק. אני רוצה לזכור אותו. לפני שלושה שבועות בערך אימצנו כלבה חדשה, יותר צעירה כמובן ואנרגטית ולפעמים אני פוגעת בעצמי כי אני מרגישה אשמה שאני אוהבת אותה. כל פעם שאני נשברת אני צועקת עליה שאני לא רוצה אותה והשנייה הייתי מחליפה בינה לבין זן. אולי זאת היתה טעות להביא כלבה. אני לא יכולה לשרוד הרבה זמן בלי כלב איתי אבל אני לא יכולה לשרוד בלי שהכלב הזה יהיה זן. אני פשוט נכנסתי לדיכאון, אני בקושי אוכלת, הדרדרתי בלימודים, ואני לבד. הכי לבד שהייתי אי פעם. אני לא יכולה להמשיך עם כל הבכי הזה, כבר שלושה חודשים שאין שעה שאני לא בוכה, דקה, שנייה. אני מסתכלת עם תמונות וסרטונים שלו וצורחת. אני כבר לא יודעת מה לעשות. אני יודעת שאף אחד לא קרא עד כאן אבל לפרוק זה לפעמים עוזר. מה לעשות עכשיו? איך להמשיך בחיים שלי בלעדיו?