ההופעה של לאונרד כהן - ביקורת - או התפילה החילונית הראשונה בתל אביב

במשך 3.5 השעות, מהיפות בחיי המוסיקה שלי, שמעתי את הכהן הגדול של המוסיקה הטובה, את המשורר של האהבה המורדת ואת השמעון פרס של הרעיונות הנשגבים באמת, עומד ומנצח על תפילת המונים. 50 אלף מאמינים, שעלו לרגל למיסה המדהימה שלו, הקשיבו לכל מילה, שרו איתו וליטפו אותו בעיניים אוהבות, רגע לפני שייפרד מתל אביב ואולי מהחיים בכלל.

אין, פשוט אין, דברים כאלה.

מחוץ לדת, אני מתכוון..

עומד לו כהן גדול וקשיש, מוקף בלוויים וכוהנים, מקדש את הטקס, את העולים לרגל, ומברך את האדמה והאור והשלום, שר את כל התפילות מבלי למצמץ או להחסיר, מפזר אהבה בכמויות אסורות ומפרגן לכל מה שזז מסביבו (עד לנהגי האוטובוסים הוא הגיע..), מביט למצלמה בעיניים ואומר על המצב שלנו כאן, את מה שחשוב באמת:

"יש סדק בכל דבר ומשם נכנס האור!".

והמוסיקה? והמילים? והביצועים? והעיבודים? - הכל כאן תפור ברמה הגבוהה ביותר, כתוב בשקדנות הגדולה ביותר ומבוצע באהבה הענקית ביותר שיש. כולם כאן הכוהנים של האהבה והתשוקה האינסופית, וגם האירוטית, כמו תמיד אצל הכהן הזה.

ושל המוסיקה.

בלי להגזים, תל אביב לא ראתה מופע כזה הרבה שנים ואולי אף פעם. זו לא היתה רק המוסיקה וזה לא היה רק הביצוע - זה היה האור שאדם נדיר שכזה יכול לפזר סביבו, מבלי שגרם של ציניות יחדור לו מבעד לסדקים.

בכלל, במופע הזה נראתה ישראל יפה מתמיד. לא דוחפת, לא אלימה ויודעת להקשיב. היא גם נשמעה טוב מתמיד, עם סאונד עילאי וקהל מצטרף ברוך והיא אפילו התחילה בזמן את המופע.

אפילו ההברקה השיווקית של הסטיקלייטים הירוקים של דיסקונט הגיעה בזמן לטקס והפכה מאקט ציני ומכוער של פרסומאים שאין להם גבולות, לכלי פולחן יפהפה, בידיהם של ישראלים טובים, המאמינים של כהן. כי האיש המצמרר שמערבב בין האני הפרטי והנבואה החברתית שלו, שיודע לשיר על המציצות שקיבל מג'ניס ג'ופלין בצ'לסי הוטל, כמה דקות אחרי שהסביר ש"כולם מדברים לכיסים שלהם..", האיש ששר לחבר כועס "בכנות ל. כהן" ודקות אחר כך את השורה המצמררת "looks like freedom but it feels like death" - האיש הזה יודע לומר אהבה ולדבר שלום, בלי להסתיר את השגיאות שכולנו, גם הוא, עושים.

זה היה קונצרט של אגדה שהיתה באמת.. בתל אביב.