אנשים ששונאים את עצמם למה אתם שונאים את עצמכם?

בגלל המראה שלי והרגישות שלי

כי אני מעצבנת וחופרת ולא מצחיקה משעממת ואדישה ברמות אני גרועה בלהתחיל שיחות מדברת מוזר אני רגישה אבל מסץירה את זה כל הזמן וזה רק מחמיר אני לא יודעת להראות לאנשים שאני אוהבת שאני אוהבת אותם, לא אוהבת את המראה שלי או את הלבוש שלי קשה לי ממש להתחבר לאנשים אני חושבת שיש לי חרדה חבריתי או משהו לול אני נראת עייפה כל הזמן וכאילו באלי למות ואני נראת ממש שיפוטית למרות שאני לא וזה ממשיך להרחיק אנשים למרות שמספיק קשה לי בלי זה הביטחון העצמי שלי ברצפה ואין בי שום דבר אשכרה טוב ונחמד לא מבינה לפעמים למה יש לי את הארבע וחצי חברים שיש לי אבל אני מודה עליהם ואני לא רגילה להתלונן שאש זה רק כי שאלת

שואל השאלה:
תודה לך ^ סיפקת לי מספיק שאלות שאני אוכל לענות עליהם בספר שאני כותבת:)

זה סיפור קצת מסובך וארוך, אבל אני אנסה להסביר אותו בקצרה...
מגיל קטן תמיד הרגשתי לא שייכת לחברה, תמיד הייתי הילדה שמקבלת הכי פחות יחס מאחרים, ומרגישה מאוד בצד ולא קשורה לאף אחד...
ובעיתון נמוכות עדיין היה לי ביטחון עצמי, ובכיתה ד התחלתי להיות מאוד חסרת ביטחון עצמי.
כי נהייתה לי יותר מודעות עצמית כלפי זה שאני אשכרה לא קשורה לאף אחד, וזה גרם לי להרגיש שנאה עצמית, שאני שונה.
וכך זה גם התבטא בדיבור, היה לי קשה לדבר מול אנשים אחרים הרגשתי כאילו שמים לי מחסום על הפה כמו ששמים לכלב, בקושי הייתי מסוגלת לדבר כי הרגשתי ששופטים אותי יותר מדי.
וזה עד היום ככה, זאת כנראה חרדה חברתית, וגם ככה עוד כמה שבועות יעשו לי איבחון. אני מקווה שזה לא, אבל מאמינה שזה זה.. כי זה בול כמו שמתארים בספרים ובאינטרנט..
ואני זוכרת שכשעליתי לחטיבה אני ציפיתי שיהיו לי מלא חברים וחברות ושאני ארגיש שייכת סוף כל סוף כי זה מקום חדש, בסוף, כל מה שציפיתי לא קרה, והפעם לא היו לי חברים בכלל בכיתה, והרגשתי כל כך לא שייכת שם.
והיום, אני בכיתה ח'.
ועוד כולם אמרו לי שבכיתה ז' לא כל כך מתחברים לאנשים... ואולי בכיתות יותר גבוהות כן.. אבל זה לא מה שקרה.. כולם התחברו לפחות לכמה אנשים ואני לאף אחד.
כי המון בנות דחו אותי, גם כשניסיתי להתחבר אליהן.
וזה גרם לשנאה העצמית שלי לגדול, כי אולי בי יש משהו דפוק שגורם להן לדחות אותי, אולי אני רעה מדי או סתומה מדי או מכוערת מדי או שמנה מדי בשבילן.
ולאחר כמה חודשים, נוספה לי גם שנאה עצמית כלפי הגוף שלי.
שפעם לפחות הייתי שלמה איתו, עד שזה השתנה.. בגלל כל מה שקרה לי כשעליתי לחטיבה.
ולא מספיק כל זה, השנה ניתקתי קשר עם חברות מהשכבה שהיו לי, אז אין לי חברים בכלל, וההרגשה של הבדידות רק מתחזקת אצלי.
תמיד הייתי בודדה, לא שייכת לשום מקום, המוזרה הזאת שכולם לא יקבלו אותה כמו שהיא.
וזה בעיקר מה שגרם לי לחוסר ביטחון עצמי, לדימוי עצמי נמוך, ולשנאה עצמית מאוד גדולה.

כי המראה שלי מוזר והאופי שלי חרא

אנונימית גם אני ככה זה עצוב אני שחנאת את זה ^^

וואו, אני כל כך מבינה אותך):
זה ממש עצוב לי שאשכרה הגעתי למצב כל כך מסובך.
הייתי רוצה להיות שייכת, אבל זה בחיים לא קרה...

אנונימית אני בדיוק כמוך

הוו אמ רוצה לנסות להכיר?

^^ אני בדיוק כמוך אנונימית רק שאין לי חברים