אני היחידה שמתה כבר לעשות צבא וזה בין הדברים היחידים שמחזיקים אותי בחיים?

גם אני ככה , בעיקר סנייפר תמיד ריגש אותי זה מוזר כזה, ועוד להגן על המדינה שלך, זה מדהים בעיניי ומרגש

הייתי ככה אבל אז הבנתי שהולכים להתעלל בי שם ואין לי מה להתרגש. את פשוט צהובה זה בסדר.

או וואה...
זהירות צהובה לפניך.
(סתם על מי אני עובדת אני צהובה מושתנת רצח.)
אני מבינה אותך.
החלום הכי גדול שלי זה להיות לוחמת ואני הולכת להגשים אותו.
בגלל שיש לי 5-6 שנים לגיוס... בינתיים לומדים, לומדים הרבה.
אין דבר שאני לא יודעת על הצבא.
אני, בת 13 מייעצת למשלבים.
וזה כל כך משמח אותי:)
שאם אני עדיין לא יכולה להיות במקום הזה, אני בכל זאת משפיעה.
מגיל 0 הצבא בראש שלי.
ברצינות.
אבל רק בערך בגיל 5-6 אני הבנתי את המחויבות ואת הרצון העז לשירות קרבי.
קרוב משפחה שלי היה לוחם, הוא נפל בפעילות מבצעית.
לא הכרתי אותו, אבל ידעתי כמה מדהים הוא. ובערך בגיל 5-6, סיפרו לי עליו. הכרתי את הצבא, ידעתי שאני רוצה להיות שם. אבל רק מאותו היום, הבנתי *למה*. הבנתי למה אני רוצה להיות שם. המחויבות, הנתינה, ההגנה.
אחרי ששמרו עליי, יום אחר יום. נפלו, נפצעו, איבדו הכל.
הגיע הזמן להחזיר.
אומנם אי אפשר להחזיר חיים שהלכו, אבל אני אשמור על האזרחים כאן.
יהודים, ערבים, נוצרים. כולם.
אני אהיה לוחמת בשביל אלה שלא הספיקו לגזור את החוגר.
איך נפלו גיבורים...
קרבי זה הכי, אחותי.
אין דקה שהצבא לא בראש שלי.
אין יום שאני לא עוזרת לעוד מלשב, לעוד מלשבית.
יום בלי נתינה, הוא יום מבוזבז.

^
זה בסדר אני רגילה.
היא כנראה נעלבה מזה שאמרתי לה צהובה ולא הבינה שזה בצחוק, לא נורא.
הפריסה לא מה שמשנה:)
אלא העשייה שלי.

שואל השאלה:
חח לא שמתי לב בכלל לשם

מה קשור השם?
לא ראית את התשובה?

וואי כל כך ולחשוב שלפני שנתיים לא רציתי להתגייס. צבא בשבילי זאת בחירה בגלל שיש לי עבר נפשי, איך שקיבלתי את הצו הראשון מצאתי את עצמי נלחמת בלי סוף כדי להתגייס כמו כולם כרגיל. כל מה שאני חושבת עליו זה צבא ואני ככ מחכה לזה. כולם מסביבי משתמטים ומסתכלים עלי ככ מוזר שבא לי להתגייס. זה די אבסורד ואני חייבת להחליף את הסביבה שלי דחוף

קרבי זה הכי אחותי- חייבת להגיד שאת לא מדברת כמו בת 13 ואת ממש בוגרת לגילך

^
אני בת 13:)

האמת שמלשבים צהובים זה תמיד ממש משעשע אותי. אתחיל ואומר, אני לא ממש בקטע של התפזמות וש"צ, סתם אומרת דברים מהצד שלי.

אני אף פעם לא הייתי ממש בקטע של צבא או ממש רציתי להתגייס אבל לא נלחמתי בזה, רציתי לפחות להגיע לתפקיד שיתרום לי באזרחות וכן קיבלתי את התפקיד הכי טוב שיכולתי לקבל שהתאים לרצונות שלי די מהר(על המיון הראשון- לא אומר את התפקיד כי מסווג).

בכל אופן, הצבא זה לא כזה מרגש, ואני עוד במקום טוב עם תנאים בין הטובים שיש בצבא ואחלה אנשים ואני לא ממש סובלת אבל לא רואה למה עד כדי כך להיות אובססיבי זה לא ממש מרגש, אני לא משהו כזה מיוחד ואנשים מאצלי ממש צוחקים כשאנשים קוראים לנו "חייל/ת" או יצא לי שמישהו סתם ככה הצדיע לי חחח.

בטירונות יהיה לך משחק תפקידים קצת, כמו תיאטרון, זה ממש שיעשע אותי והאמת שממש נהנתי, אני גם די אוהבת לשחק גם ככה. אחכ בסדיר זה כבר עבודה רגילה, שגרה, עושה דברים דומים כל יום לא משנה מה התפקיד, יכול להיות דומה למקום עבודה אחכ באזרחות, כולם מתייחסים אחד לשני רגיל כבר ואין את המשחק של הטירונות ואתה שוכח שאתה בצבא חוץ מתורנויות לפעמים ושירותי בריאות על הפנים ושמקפיצים אותך משום מקום לדברים רנדומליים ואתה מרגיש טיפה כמו עבד שלהם.

קיצר, זה נחמד לתרום והכל אבל הייתי שמה לעצמי שאיפות קצת גדולות יותר מרק לשרת זה באמת לא כזה מרגש. זה יכול להיות חוויה ממש נחמדה אבל כל מה שאוכל להגיד זה כשתגיעו תבינו וכנראה לא תשארו כאלה צהובות, ואני כבר עברתי יותר מחצי שירות.