למי שיש חרדה חברתית, אתם יכולים לספר לי על סיטואציות שקרו לכם בעקבות זה?

חרדה מהחיים יש לי

בעיקרון אני זוכרת הרבה התקפי חרדה וימים שלמים בבית, מכריחה את עצמי להסתתר מכולם ולסבול לבד. אני זוכרת גם שהסכמתי לכל דבר שאמרו לי ופחדתי להגיד לא. תמיד הרגשתי מחויבת לעשות את מה שאומרים לי לעשות, או לעזור כשמבקשים ממני עזרה גם כשאני לא במוד. וכל פעם שנכנסתי לחנות בגדים אז הציעו לי לקנות הרבה בגדים ופשוט קניתי את כל הבגדים, גם את אלה שלא אהבתי ולא סירבתי בגלל שפחדתי והרגשתי שזה מוזר ולא מכבד.

זה מלווה בתקשורת לקויה, חוסר יכולת ליצור חברים, לדבר עם אנשים, להתלונן, לבקש משהו, ללכת לסופר, מחשבות אובססיביות על מה יחשבו עליי ועל זה שאני צריכה לשנן בראש כל מילה שאני מוציאה מהפה, הרגשה תמידית של מבוכה וביוש, חוסר רצון להשתייך לכלל, רגשות אשם, ייסורים, למה אני לא כמו כולם, למה דווקא אני נדפקתי

כל החיים שלי בנויים על זה:)

זה מפריע לי ברחוב נניח כשיש התקהלות אז אני מרגישה ממש אי נוחות עד כדי לעבור לצד השני.
בעבודה אני מתישבת איפב שבקושי נפגשים ואם נוצר שם מפגש אני מתרחקת עד שיסיימו.

כנסים. רכבות מלאות. חניות מלאות.
זה משו שתמיד שם

לחכות מחוץ לכיתה שהשיעור יסתיים בשביל לא להכנס באמצע ושכולם יסתכלו עליי

יש לי קצת אבל לא קיצוני למזלי...
פחד ומחשבות ממה שחושבים עליי, מחשבות של: מה החברים שלי חושבים על דבר ספציפי שאמרתי, האם התלבשתי בהתאם או לא התלבשתי בהתאם, אני לא כמו כולם, אני מוזרה, אני כלום לעומתם, כולם יותר טובים ממני...
בחוג ריקוד אין לי כמעט חברות אבל זה משתפר עם הזמן כשאני מעזה לצאת מאזור הנוחות שלי ולדבר עם אנשים
היו לי סיטואציות לא נעימות שהייתי במקומות לבד ופחדתי לבקש לשבת עם אנשים אז הרגשתי ממש לבד
וגם כשאני נפגשת עם חברים שלי אני מרגישה קושי בלהיפתח כי כשאני מדברת אני מרגישה שלא מקשיבים לי ואני לא יודעת איך לתת לעצמי להרגיש בטוחה...