אני אובססיבית ללהקה ואני אוהבת את זה אני לא רוצה להפסיק להיות אובססיבית אליהם, אבל באיזשהו שלב זה יכול להיות ילדותי

הם גורמים לי להרגיש כמו נסיכה, גם אם הם לא מכירים אותי, הם המקום השמח שלי.
הם שינו לי את החיים, אני יודעת שזה נשמע דפוק אבל הם כן.
הם רוב הסיבות לחיוך שלי.
אני יודעת שהאובססיה הזו יכולה לעזוב אותי, אבל בכנות, אני לא רוצה.
באמת שהם הסיבה להשראה שלי, המוטיווציה שלי, לכל דבר.
אני מפחדת, כל כך מפחדת שהאובססיה הזו תעזוב אותי.
כן, גם אם אני נראית דפוקה או סתומה עם האובססיה הזו, זה לא מעניין אותי. זה עושה לי טוב. זה גורם לי לחייך, זה גורם לי לצחוק, זה גורם לי להתרגש וזה גורם לי להיות בטוחה במי שאני.
זה גורם לי לדעת שיש מישהו שאוהב אותי, מישהו שאני חשובה לו.
שגם אם החיים קשים, אין סיבה לוותר.
שלפני הכל אני בן אדם.
שזה בסדר לבכות לפעמים.
שאנשים שאני חשובה להם צריכים לאהוב אותי כמו שאני, שאני לא צריכה להשתנות בשביל אף אחד.
שליצירתיות אין גבול.
שכל דבר גדול מתחיל מצעד קטן.
שלפעמים קשה בחיים וזה בסדר.
אני עולה לכיתה ט ואני יודעת שאם אני אמשיך עם האובססיה הזו זה יראה דפוק. לא משנה לי מה אנשים אחרים חושבים על זה, לי זה מרגיש טוב, אבל אני מפחדת ששוב ינדו אותי (הייתי בחרם מעל ל6 שנים), הכיתה שלי מסוגלים לעשות את זה. אני מפחדת שזה יפגע בי, שאנשם ישתמשו באובססיה הזו נגדי כמו שהמשפחה שלי עושים.
אני אשמח לשמוע את דעתכם:)