משבר אמונה/חוסר אמונה בבקשה תעזרו

אני חילונית ועדיין יש לנו שולחן שבת ורוב המשפחה שלי מאמינה באלוהים, אם את רוצה לחזור לשם תחזרי לכי על זה, אבל תזכרי שיש סיכוי שאת רק מתגעגעת 3>

אני בתור דתי אומר לך שאת הפחד להוציא! יש המון חילונים ששומרים על ערכים יהודיים אבל הם חילוניים ..

שואל השאלה:
לחץ בדרך כלל לא נובע מצורך:) באמת באמת מנסה...

יאוו את לא תאמיני אני כתבתי עכשיו תגובה מה זה ארוכה אבל בטעות הכל נמחק לי אז אני כותבת מחדש :(( אני מקווה שאצליח לשחזר את כל מה שרשמתי
בעיקרון רציתי לומר שלכולנו יש נטייה טבעית לבחור, בין אם במודע ובין אם לא (ע"י הכחשה), בדרך הקלה והנוחה ביותר. לבחור באפשרות שתתן לנו הנאה בזה הרגע. תוך שכנוע עצמי עמוק שבדרך הזאת תהיי מאושרת- חופשייה מעול, ותוך הדחקת המצפון מלעשות את הדבר הנכון שמצריך עבודה ועמל.
וזה לאו דווקא בפן הדתי, זה יכול להיות בכל דבר. שמירה על אורח חיים בריא לדוגמה, היא דרך חיים לא פשוטה, אבל היא הכי טובה בשבילנו לטווח הקצר וכמובן גם לטווח הארוך. לעומת זאת, לדחוף מלא סופגניות (סורי על הדוגמא, אני בראש עוד בחנוכה חחח) זו הנאה רגעית שבסופו של דבר תיעלם והתוצאות שלה לא בריאות לנו.
אין מה לעשות, עם כמה שזה נשמע מפחיד ולא נעים, על מנת לקצור פירות, חייבים לעמול ולעבוד קשה. כמעט שום דבר לא הולך בדרך הקלה והנוחה.
אני לא מתיימרת להבין הכל, אבל לפי דעתי זה נשמע שאת פוחדת לחזור בתשובה כי בעצם כשאת מתחילה את התהליך את סוג של מתחייבת רגשית לאורח חיים שהוא מחייב יותר, ששונה לגמרי (ואולי בעקבות כך גם מרתיע) ממה שאת רגילה אליו. ברגע שאם את מודה בינך לבין עצמך שלהיות דתייה זה הדבר הטוב והנכון לעשות, את בעצם מודה שכל הזמן הזה עשית טעויות ושאת צריכה לשנות את ההרגלים. וזה ממש לא פשוט. לכן זה נוח יותר להאמין שמה שכרגע הבנת הוא לא נכון (זה מה שהבנתי ממך אין לי שום כוונה לאבחן אותך תקני אותי אם אני טועה).
אבל עמוק בפנים את יודעת את האמת, את יודעת מה הדבר הנכון לעשות. למרות שזה מפחיד אותך מאוד. סוף סוף הצלחת לשבור את מחסום הדחקת מהמצפון והשכנוע העצמי, ופתחת את עצמך והמחשבה לאפשרויות, שאמנם יש בהן עמל והן נראות קשות, אבל עמוק בפנים את יודעת שהן הטובות ביותר..

אני ממש מבינה אותך אני גם נתקלת בקשיים כאלה לפעמים. כולנו בני אדם וכולנו עושים טעויות, אבל החכמה היא לקום, ללמוד מהן, ולתקן. אל תתני לאף מחסום רגשי או מחשבתי לעצור אותך!

ואני גם ממש ממש אשמח לדבר איתך עוד אם את בעניין ולעזור לך מה מפריע לך והכל 3> תשלחי לי הודעהה :)

מה מפחיד אותך לחזור לשם ? תנסי לפרק את זה שניה

היי

אני רוצה לספר לך את הסיפור שלי ואת התובנות שלי מהסיפור שלי ומקווה שזה יעזור לך

גם אני באה מבית דתי, אבל האמונה אינה תורשתית, ואב אינו מעביר אותה לבנו.
כל אדם צריך למצוא בעצמו את האמונה.
באמצע-סוף כיתה ו הצלחתי להגיע לאמונה מוחלטת ב-ה. המסע שלי כדי להגיע לאותה נקודה היה מסע קשה.
הוא דרש ממני לשאול את עצמי מי אני, מהם הערכים שבהם אני מאמינה.. ואיפה הקבה נכנס בהכל... ואיך הוא קשור לחיים שלי....
אני זוכרת שייסרתי את עצמי באותה תקופה
, זוכרת שבכיתי כל לילה. זו גם התקופה בה לימדתי את עצמי לכתוב, כי ככה הצלחתי לדבר עם הקבה ביותר כנות.
הדרך הזאת שעברתי זוכרת לי במעורפל מאוד... אני יודעת שבסוף כיתה ו כבר הייתי מאושרת. חיה.
באותה תקופה, אני זוכרת, הרגשתי את הקבה איתי בכל מקום ובכל זמן. הוא כל הזמן היה איתי, ליווה אותי, עזר לי. השכינה שרתה בליבי, והפכה אותי למי שאני. זכיתי לאהוב באמת. זכיתי לאהוב את הקבה, זכיתי לאהוב את משפחתי. זכיתי לאהוב את עצמי וזכיתי לאהוב בכלל את כל סובביי. הלב שלי פעם בעצמה ובאמת שהרגשתי שאני חיה חיים מקודשים.

ואז, אחרי חודשיים שלושה, אולי יותר - אני נפלתי.
כשנפלתי לא שמתי לב שנפלתי בכלל. עדיין הייתי מלאה בתחושת אופוריה שאני סוף סוף בבית שלי, מי שאני. המשכתי לעשות את דבריי כהרגלם, וניסיתי לשכנע את עצמי שהכל כרגיל.
ואז אחרי תקופה ארוכה שהכחשתי את נפילתי - הפנמתי את העניין שנפלתי.

בעצם, כשאדם מגיע לנקודה בה הוא נופל בחיים שלו - יש לו שתי ברירות.
או להילחם, להילחם על מי שהוא - להילחם על חייו.
או, שהוא בוחר לברוח. בוחר לא לנקוט צעד כנגד הנפילה. בדרך הזאת אדם בוחר כאשר הוא מפחד לאבד את עצמו בקרב. ואי הידיעה אם ינצח בקרב רק מחמירה את המצב.
האדם בוחר בין השתיים. ואז אותן מטרות בדיוק צצות שוב, ויש לאדם את הבחירה אם להילחם או לברוח. כל זה מוביל לשלב בו הוא מתחייב לנצח במלחמה.

בהתחלה כשהגעתי לצומת הזו בחרתי להלחם
אך מכיוון שעדיין לא הייתי בשלה למלחמה הזו - לאחר תקופה נתייאשתי ובחרתי לברוח.
וברחתי. ברחתי בכל הכוח. גם מהקבה.
הכחשתי קשר למי שהייתי, התעלמתי מהצעקות שהלב השבור שלי זעק. עשיתי הכל כדי לשכוח מאיפה באתי, ומי אני. עשיתי כלא רואה את הדרך לעברה אני צועדת.
וכמעט שכחתי מי שאני. מצאתי מיליון ואחת דרכים למלא את החלל שנוצר אצלי בלב. מצאתי ככ הרבה דרכים להרוג את עצמי מבפנים, ולהיות מישהי אחרת.

ואז נגמרו הזריקות האלו, שיעיפו אותי לאוויר, ושיגרמו לי שוב להרגיש שמחה אפילו שהיא זמנית. לא מצאתי שום דבר שיכול למלא את החלל שנפער וגדל.
וכמעט מתתי, כמעט. ההכחשה שבה שריתי במשך כל הזמן הזה התפוגגה לזמן קצר, ויכולתי לשאול את עצמי שוב, במה אני בוחרת, להילחם או לברוח. להילחם או להרוג את עצמי?

ובחרתי להילחם.
אני כרגע בעיצומו של המסע הזה, של החזרה הביתה.
אני לא אשקר, זה קשה לחזור.
צריך לשפשף את היהלום היטב ולנקות ממנו את כל הבוץ. צריך להקשיב לנשמה בעדינות ובתשומת לב.
הדרך חזרה שלי הביתה הייתה לחזור לדבר עם הקבה. לא תפילות ומילים מהסידור, אלא מילים שאני רוצה לומר לו. מילים שיוצאות מהלב שלי.
וחזרתי לדבר איתו, ולכתוב לו.
ובתחילת הדרך הזאת, עדיין לא ראיתי את האור שבקצה המנהרה. המשכתי ללכת בחושך, אבל מכיוון שלא הייתה לי ברירה אחרת אלא למות - התמדתי.
ועכשיו אני רואה קצת את האור. יש עוד דרך עד לקצה המנהרה אבל האור קורץ לי, ומושך אותי אליו. הלב שלי פועם בי שמשהו טוב מתרחש.


יש לי כמה דברים שלומר לך, אחרי כל החפירה הזאת.
א - בסוף יהיה טוב, כי ככה החיים עובדים.
ב - את בסוף תהיי חייבת להילחם. אל תדחי את המלחמה, אל תמשיכי לברוח למרות שזה מפתה יותר. הנשמה שלך צועקת עכשיו, אז אל תתני לה להשתגע בפנים. אל תתעלמי ממנה .
ג - חשוב שתדעי שכל החיים הם עליות ומורדות.
אני לעומתך, לאחר השלב הראשון (מה שתיארתי בהתחלה) הייתי שאננה ובטוחה שעשיתי את שלי, ושמעכשיו אני חיה בעולם שכולו טוב, ושהאמת היא נר לרגליי. זה לא נכון. צריך תמיד להיות דרוכים לקראת המתרחש. צריך להיות עם יד על הדופק.
ד - אל תעמיסי על עצמך יותר מדי! אם את מחליטה לחזור בתשובה (ואני מאמינה שאת רוצה) אל תחליטי פתאום שמהיום את שומרת שבת כהלכתה, והולכת בבגדים הכי צנועים שיש....
לא, אל תתחילי ככה. תחשבי לעצמך מה הדבר שמבחינתך כרגע הכי דרוש שיפור... האם זה לבוש, או דיבור, או קשרי ידידות עם גברים.... באמת תחשבי מה הדבר שאת הכי צריכה בו חיזוק ותתחילי להתחזק בו.
אני למשל בחרתי לשמור על הלשון שלי. לא לקלל ולומר דברים שאינם במקום, ובנוסף לקחתי על עצמי להקפיד יותר על שירת נשים.
ה - אבא שבשמיים אוהב אותך.
תדברי איתו, הוא שם, והוא יקשיב לך.
הוא יעזור לך להתרומם מעל הקושי הזה, אבל רק תפני אליו...

בהצלחה יקירה,
שתהיה לך שבת שלום

^גאונה

אין צורך להילחץ.

שואל השאלה:
תודה לכולכם^
ואפשר, מן הסתם זו הדרך להבין מה עובר עליי, רק מנסה לא להילחץ מידי...

באתי להושיט עזרה, לעשות את כל מה שה' צוה - נקרא "להעמיס יותר מדי"? הרי אותן מצוות - הקב"ה, הוא זה שצוה לשמור אותן, והוא יודע למה אנחנו מסוגלים. רק אל תגידי שהוא צוה על המצוות בשלבים. לא תמצאי בתורה דבר כזה.

אפשר לעזור לך לבסס את האמונה? כגון דרך הספר "השם לנגדי"?

שואל השאלה:
תודה רבה, לכולכם!
ושבת שלום:)

עוד דבר אחרון
יש שיר ממש יפה שמתאר את מה שאמרתי רק בשיר ואני זוכרת שבתקופה שלא ידעתי איך לחזור בתשובה ואיך לחזור לעצמי - שמעתי אותו והוא עודד אותי

נכון, אבל בחזרה בתשובה זה יכול לגרום לעומס נפשי להקפיד פתאום על ככ הרבה מצוות, ובסופו של דבר על ויתור על הקירבה לה'.
אני החלטתי שאני לוקחת על עצמי בשלבים הקפדה על מצוות. אחרי שאני מגיעה לנקודה מסויימת בה אני רואה שהקשר שלי עם הקבה התעמק - אני מוסיפה על עצמי עוד דבר שאני מקפידה בו.
אני לא אומרת שצריך לזלזל במצוות האחרות. זה בכלל בכלל לא מה שאמרתי.
גם אותן צריך להקפיד ולעשות, פשוט בשלבים. בנאדם שלא שומר כשרות ומחליט שהוא רוצה לשמור כשרות לא יצליח לשמור כשרות כפי שצריך אם ישר יקפיד על 6 שעות, ויאכל רק בשר כשר. זה תהליך. הוא קודם כל ייפטר מאכילת חיות טמאות, אחכ יקפיד לא לאכול בשר וחלב ביחד, אחכ ישמור שעתיים בין לבין ובסוף יצליח לשמור 6. מתלכתחילה הוא לא יצליח לשמור כשרות כהלכה.
חזרה בתשובה זה תהליך, וכמו כל תהליך יש בו שלבים.
אי אפשר להיות דתי מאמין בבום. זה לאט לאט, עם הוספה של הקפדות על מצוות בכל שלב פנימי.