כתבתי משהו (פריקה קצרה) בקשר להפרעות אכילה וכל הנושא הזה. מה דעתכם?

אין לי הפרעות אכילה.
אני לא אוכלת, כי אני שוכחת.
כשאני שוכחת אני מרגישה טוב עם עצמי.
אני מרגישה סיפוק שהצלחתי לשרוד עוד שעה ועוד יום עם כמות אכילה פחותה יותר ויותר.
אני מרגישה שהצלחתי לעמוד באתגר המגניב הזה.
אבל אין לי הפרעות אכילה,אני פשוט שוכחת לאכול.
שוכחת לדאוג לעצמי ושוכחת הכל.
יש לי סדר עדיפויות, וזה בתחתית.
יש לישון ויש להיות בטלפון ויש לדבר איתו ויש לעבוד ולתמוך בחברות.
אבל לאכול אף פעם לא למעלה, אף פעם לא חשוב מספיק.
בסוף אני אתמוטט.
אני חושבת שבני האדם מטבעם רוצים להיות הכי הכי בכל מה שהם עושים. רוצים לרוץ הכי מהר בכל מחיר, להיות הכי יפים והכי טובים.
וכך גם כשרע. כשאדם נכנס למצב שרע לו, הוא רוצה שיהיה הכי רע שאפשר. הוא רוצה להצליח ולהוכיח שהוא יכול לשרוד גם בתנאים האלו, גם כשהוא מתייחס לעצמו ככה וגם כשהלב בוגד במוח.
הרצון הזה להפוך הכל לקיצוני, אולי זה רק אצלי.
אם כבר רע, שיהיה הכי רע שאפשר.
אם כבר כואב, שיכאב עד הסוף.
אם כבר קשה ומתיש אז אקשה על עצמי עוד יותר וכנראה שלבסוף אתמוטט.
אבל אולי אז, אולי רק אז אצליח לשים סוף למרדף אחריי הקיצון והרזון.