מסכימים איתי שברוב המקרים אם אין לבנאדם חברים זה באשמתו?

כן, זה נכון

לא אשמתו אבל בחירתו

כן לדעתי, כי בן אדם צריך לעשות השתדלות מעצמו כדי שזה יקרה ולא לחכות

כן

לא

זה נורא הוא תלוי

חד משמעית כן

אם בן אדם ביישן ואין לו את הכלים והוא לא יודע איך, באמת אפשר להאשים אותו?
אפשר להגיד שזו "אחריות" שלו באופן כלשהו בחלק מהמקרים, אבל אף פעם לא אשמה שלו

הייתי ילדה דחויה מאז שאני זוכרת את עצמי. אמרו לי שיש לי "קקי בכריך", אז לא אכלתי, ואמרו לי "שאסור לי להיכנס" בזמן שחסמו לי את המעבר לכיתה.
הייתה לי רק חברה אחת ביסודי. אחת טהורה עם לב זהב.

כשגדלתי ועליתי לחטיבה, חייכתי לכולם, הצגתי את עצמי יפה בסבב הנוכחות. איפה טעיתי? אני משחזרת לעצמי את החוויות מהחטיבה - שלוש שנים בלי חברים.
אז איפה טעיתי?
בזמן שלמדתי בחטיבה אימא שלי חלתה בסרטן, אחותי הגדולה התעללה בי, והתחלתי להתבודד בגלל אובדנות. חשבתי על מוות המון.
עברו הימים והייתי נשארת בכיתה בכל הפסקה. באספות הורים לא עשו מזה 'ביג-דיל' אלא אמרו לי "תכירי חברים" בתור ציווי.

לפני שהבחנתי, כל כיתה ז' וכמעט כל כיתה ח' עברו מבלי שאכיר חברה אחת. מבלי שתהיה לי הפסקה בה לא אחוש תחושות קשות, כאלו שהולכות ומתרחקות. היו לי תחושות אז... היום התחושות רחוקות. החיים עצמם רחוקים ממני.
והכרתי אז ילדה. ממש במקרה. והיא הייתה ילדה עם חברים, לא כמוני, אבל הפכנו חברות - עברתי לכיתה שלה בכיתה ט'!
ושוב חייכתי בכיתה ט'... הצגתי את עצמי יפה... איפה טעיתי?

לפני ששמתי לב בכלל, התחבאתי בהפסקות של כיתה ט' בשירותים. לבד. נדיר היה שאותה ילדה שעברתי כיתה עבורה בילתה איתי.
עליתי לכיתה י', שמרה אותי בחיים אולי האינטליגנציה לכאורה (הצטיינתי).
בכיתה י"א פרצה הקורונה ולקחתי נשימה עמוקה, מעומק הריאות הרגשתי נחת. לרגע. הרגשתי נחת מהחוסר באינטרקציה.

כיתה י"ב, אותה סיימתי שנה שעברה, הייתה מדור ייסורים. וכן, עד היום אין לי חברים (אני סטודנטית כי קיבלתי פטור נפשי).

אני מתהלכת לבד. איך אין לי בושה לחיות? ככה, בלי חברים? זאת אשמתי? ולכאן את חותרת? -_-

בכיתה י"ב היו אמורים לאשפז אותי בגלל אובדנות פעילה, אפילו לקחו אותי להיבדק בכפייה (שני מאשפזים לקחו אותי בכוח) ואם הייתה לי כתף לפרוק אליה... שלא מצביעה עליי ואומרת "אשמתך שאין לך חברים"... אולי היה טוב קצת יותר. ואולי לא.

המצב שלי עדיין קשה היום. המשפחה שלי לא מאמינה במחלות נפש, בריאות הנפש מבחינתה זו פריבילגיה. והיא מכחישה כל טראומה שנעשתה לי.
זו עדיין אשמתי שאני ככה?

תהיי נחמדה לאנשים בלי חברים. תהיי נחמדה.
אני במצוקה כאדם מבוגר ואני צריכה להתאשפז בפתוחה עוד מעט.

לא יודע הייתי הבן אדם הכי מקובל ועם חברה שיש עד שהחלטתי לנתק קשר
עם כל החברים ולהתמקד בעצמי ההחלטה הכי טובה שיש להיות לבד זה מדהים
יש משפט שאני אוהב שמסביר את זה הבחירה להיות בודד אין דבר מדהים מזה
ההכרח להיות בודד אין דבר נורא מזה

איזה הזויים אתם בחיי
כן זה אשמת בן אדם שאין לו חברים לא הבנתי?
אם ילד הוא "הברווזון המכוער" וכולם יורדים עליו ואין לו חברים אז זה אשמתו?
אין לכם טיפת בושה כל מי שאמר שזה אשמת בן אדם שאין לו חברים ויותר מזה עצוב לי לנפץ לכם את הבועה שתתעוררו יום אחד בבוקר ותגלו מי ה"חברים" שלכם באמת.