אשמח לשמוע חוות דעת על סיפור שאני כותבת (קצת ארוך)

זה התקציר:

אורות וצללים, זה כל מה שהיא תוכל לראות אני מצטערת" הרופאה הניחה את הטפסים שנחו בידיה על השולחן והביטה באישה שישבה מולה.
היא לא הייתה צעירה אבל גם לא מבוגרת מדי,
שיערה השחור כיסה את פניה ובמיוחד את עיניה העייפות.
האישה הביטה בבתה בת השמונה בידיעה שחייה נהרסו, אותה ילדה שעוד לא הבינה את גורלה וחשבה שהיא נמצאת בחלום.

-כעבור 11 שנים-
מהיום שבו הרופאה אמרה למתילד וקמיל שהראיה של קמיל כנראה לא תחזור מתילד לא ויתרה לקמיל ולאט לאט שיחררה מה שגרם לקמיל להפוך לעצמאית, לאחר כמה חודשים מתילד התפטרה מעבודתה והתחילה ללמד את קמיל בעצמה.
זאת הייתה עבודה קשה אבל מתילד רצתה לשמור על קמיל אך החליטה שהגיע הזמן לשלוח אותה לבית ספר רגיל בגיל 16.
בהתחלה קמיל התקשתה למצוא חברים או לקבל עזרה אבל לאחר שנה הכירה את אלכסנדר,
אלכסנדר היה ילד ממוצע, היו לו חברים והוא היה חכם. ממש הילד המושלם להכיר להורים.
גם הוא בהתחלה נרתע מקמיל אבל לאחר שהיו צריכים לעשות עבודה במדעים ביחד השניים הפכו לחברים הכי טובים שיש.

והנה קמיל היום, לומדת באוניברסיטת צרפת , עדיין גרה עם אימה כי לא יכולה להיות עצמאית לגמרי למרות שמבלה את רוב שעות היום בקריאה בנהר הסיין או בבתי קפה עם אלכסנדר ולגמרי מוכנה לעשות צעד נוסף בחייה העצמאים ולתת קצת מנוחה לא