סיימתי היום טירונות ואני הכי עצובה בעולם אני פיזית לא מצליחה להפסיק לבכות בבקשה לא לשפוט

אני יודעת שבדרך כלל אנשים לא הכי נהנים בטירונות אבל אני מצאתי חברות לחיים ומפקדת הכי טובה שיכולתי לבקש כל דבר ועזרה שהייתי צריכה היא תמיד הייתה פה וממש קשה לי שאני עזבתי ועכשיו כאילו אני לא באמת אוכל לדבר איתה ודווקא הרגשתי שלה הכי אכפת ממני מכולם אז כל דבר שהיה קורה היא הראשונה שרצתי לספר לה והיא באמת תמכה והייתה פה עד הסוף
היא כתבה לי הודעה שהיא גאה בי ושאני צריכה להעריך את עצמי ושהיא שמחה מאוד להכיר אותי וזה גרם לי להתפרק
מפחדת מאוד מהסדיר וממש לא רוצה מפקדת אחרת אבל אין לי באמת ברירה
מה לעשות? פיזית לא מצליחה לחשוב על מישהי אחרת כמפקדת שלי