6 תשובות
אני חושב משמע אני קיים - כיישות חושבת.
הקוֹגִיטוֹ אֶרְגוֹ סוּם אומר שיש סובייקט
ושהוא רפלקסיבי למציאות סביבו,
שהוא מוגדר ונפרד ממנה.
יש לישות הזאת רפלקסיה למחשבתה
יש לה את האפשרות לחשיבה על חשיבתה.
הקאנטזיאני חושב בדרגה נוספת מחשיבתו של האוויל.
אז לשאלתך התודעה שלנו קולטת ומגיבה למציאות, וכמובן שכל זה בתנאי שיש תודעה שמכירה במציאות, מין rgression l'infini
הקוֹגִיטוֹ אֶרְגוֹ סוּם אומר שיש סובייקט
ושהוא רפלקסיבי למציאות סביבו,
שהוא מוגדר ונפרד ממנה.
יש לישות הזאת רפלקסיה למחשבתה
יש לה את האפשרות לחשיבה על חשיבתה.
הקאנטזיאני חושב בדרגה נוספת מחשיבתו של האוויל.
אז לשאלתך התודעה שלנו קולטת ומגיבה למציאות, וכמובן שכל זה בתנאי שיש תודעה שמכירה במציאות, מין rgression l'infini
אנונימי
שואל השאלה:
^הבחנה נכונה, השאלה מופנית לדקארט כי בדיוק למדתי עליו.
ואני מצטער אבי אבל אני לא מבין את התשובה הראשונה שלך ולמען האמת מעולם לא הבנתי מה זה אומר תודעה מכוננות מציאות.
זה לא הגיוני שהסובייקט יקבע לעצמו מה אובייקטיבי ומה לא. 1+1=2 עבור כל סובייקט כי זה מידע שהחושים קולטים מהמציאות וכל אחד יכול לקלוט את זה.
אני מבקש בבקשה הסבר רחב יותר.
אגב להבנתי, עיקר הביקורת עליו הייתה כיצד לישב את הדיכוטמיה בין הגוף לנפש שהוא הציג. כיצד ייתכן שהנפש מפעילה את הגוף אם הוא טוען שהיא נפרדת ממנו לגמרי. על זה שפינוזה דיבר לפי דעתי.
^^אני בהחלט מסכים עם זה שהתודעה היא רפלקסיבית ולפיכך מסוגלת להנבה עצמית של פעולות. מכאן נובע עיקרון הרצון החופשי ע"פ דקארט.
אבל זה לא עונה על השאלה של אבי ושלי למעלה לגבי ההשלכות של מודעות לדברים שאינם המציאות.
התודעה קולטת ומגיבה למציאות אך אם היא עושה את זה ורק את זה בלבד אז היא איננה נפרדת מהמציאות אלא חלק ממנו (וזה אופציה 1 שהצגתי). אבל אתה כמובן טוען שבגלל שהיא יכולה לחשוב על עצמה אז היא גם יכולה לחשוב על דברים שהם אינם המציאות - בהנחה שהתודעה והמציאות הן סובסטנציות נפרדות - ולכן נשאלת השאלה מהי הדברים האלו וכיצד יהיה ניתן בכלל להבדיל בין ידע שנרכש מהמציאות ובין ידע שנרכש מהדברים האלו.
במילים אחרות - האם באמצעות הרפלקסיה בלבד ניתן להגיע לידע שאין מקורו כלל במציאות (רעיונות מולדים, כמו האידאות)? אם כן, כיצד ניתן לדעת מה שייך למציאות ומה לא? ואם לא, אז למה שיהיה בכלל הבדל ביניהם?
^הבחנה נכונה, השאלה מופנית לדקארט כי בדיוק למדתי עליו.
ואני מצטער אבי אבל אני לא מבין את התשובה הראשונה שלך ולמען האמת מעולם לא הבנתי מה זה אומר תודעה מכוננות מציאות.
זה לא הגיוני שהסובייקט יקבע לעצמו מה אובייקטיבי ומה לא. 1+1=2 עבור כל סובייקט כי זה מידע שהחושים קולטים מהמציאות וכל אחד יכול לקלוט את זה.
אני מבקש בבקשה הסבר רחב יותר.
אגב להבנתי, עיקר הביקורת עליו הייתה כיצד לישב את הדיכוטמיה בין הגוף לנפש שהוא הציג. כיצד ייתכן שהנפש מפעילה את הגוף אם הוא טוען שהיא נפרדת ממנו לגמרי. על זה שפינוזה דיבר לפי דעתי.
^^אני בהחלט מסכים עם זה שהתודעה היא רפלקסיבית ולפיכך מסוגלת להנבה עצמית של פעולות. מכאן נובע עיקרון הרצון החופשי ע"פ דקארט.
אבל זה לא עונה על השאלה של אבי ושלי למעלה לגבי ההשלכות של מודעות לדברים שאינם המציאות.
התודעה קולטת ומגיבה למציאות אך אם היא עושה את זה ורק את זה בלבד אז היא איננה נפרדת מהמציאות אלא חלק ממנו (וזה אופציה 1 שהצגתי). אבל אתה כמובן טוען שבגלל שהיא יכולה לחשוב על עצמה אז היא גם יכולה לחשוב על דברים שהם אינם המציאות - בהנחה שהתודעה והמציאות הן סובסטנציות נפרדות - ולכן נשאלת השאלה מהי הדברים האלו וכיצד יהיה ניתן בכלל להבדיל בין ידע שנרכש מהמציאות ובין ידע שנרכש מהדברים האלו.
במילים אחרות - האם באמצעות הרפלקסיה בלבד ניתן להגיע לידע שאין מקורו כלל במציאות (רעיונות מולדים, כמו האידאות)? אם כן, כיצד ניתן לדעת מה שייך למציאות ומה לא? ואם לא, אז למה שיהיה בכלל הבדל ביניהם?
חטפתי שבץ
שואל השאלה:
מעריך את התשובה ומטעמי עייפות אקרא אותה שוב מחר כדי להבין אותה
מעריך את התשובה ומטעמי עייפות אקרא אותה שוב מחר כדי להבין אותה
שואל השאלה:
הבעיה בין הגוף לנפש ברור שאינה חדשה אבל דקארט ניסה להסביר אותה ונכשל כישלון חרוץ. לכן להבנתי שפינוזה ואחרים כמו ליבניץ הציעו פתרונות לבעיה הזאת בהסתמך על שיטתו של דקארט ומבלי לסתור אותו.
ואם כבר הזכרת את זה אז בוא תנסה להסביר לי למה דקארט ושפינוזה לא חוטאים כאן בכשל של הסבר המעגלי - הם יוצרים הפרדה בין גוף לנפש (שתי סובסטנציות נפרדות), ואז טוענים שלא הגיוני ששני הסובסטנציות השונות האלו יהיו מחוברות וישפיעו זה על זה בצורה שמתרחשת אצל האדם, ואז מציעים כמה הסברים משלהם לבעיה הזאת (דקארט אומר שאלוהים מתווך ושפינוזה אומר שהם חלק מסובסטנציה יחידה) אבל אז הם משתמשים בהסבר כדי להוכיח שחייבת להיות הפרדה בין השניים (או שיש אלוהים) והם משתמשים בזה כדי להוכיח את ההנחה הראשונית שלהם - שקיימת הפרדה בין גוף לנפש.
כמובן שלשיטתי ולשיטת אחרים אין הפרדה כלל בין גוף לנפש והשניים מחוברים בצורה הרמונית לחלוטין.
הבעיה בין הגוף לנפש ברור שאינה חדשה אבל דקארט ניסה להסביר אותה ונכשל כישלון חרוץ. לכן להבנתי שפינוזה ואחרים כמו ליבניץ הציעו פתרונות לבעיה הזאת בהסתמך על שיטתו של דקארט ומבלי לסתור אותו.
ואם כבר הזכרת את זה אז בוא תנסה להסביר לי למה דקארט ושפינוזה לא חוטאים כאן בכשל של הסבר המעגלי - הם יוצרים הפרדה בין גוף לנפש (שתי סובסטנציות נפרדות), ואז טוענים שלא הגיוני ששני הסובסטנציות השונות האלו יהיו מחוברות וישפיעו זה על זה בצורה שמתרחשת אצל האדם, ואז מציעים כמה הסברים משלהם לבעיה הזאת (דקארט אומר שאלוהים מתווך ושפינוזה אומר שהם חלק מסובסטנציה יחידה) אבל אז הם משתמשים בהסבר כדי להוכיח שחייבת להיות הפרדה בין השניים (או שיש אלוהים) והם משתמשים בזה כדי להוכיח את ההנחה הראשונית שלהם - שקיימת הפרדה בין גוף לנפש.
כמובן שלשיטתי ולשיטת אחרים אין הפרדה כלל בין גוף לנפש והשניים מחוברים בצורה הרמונית לחלוטין.
שואל השאלה:
יפה. שגיתי במחשבה ששפינוזה מקבל את ההפרדה בין חומר לרוח. העובדה שאתה טוען שהוא לא גורמת לי להעריך אותו יותר.
אגב אני עומד ללמוד עליו (קצת) בקרוב אז צפה פגיעה אני אשאל עליו עוד שאלות.
באשר לאלוהים, נתחיל מזה ששנינו יודעים שאין באמת טעם להתווכח על זה. העובדה שהיא שמרבית הפילוסופים היו למעשה תיאולוגים (בין היתר כי משם הגיע הכסף וההוצאה לאור) ובעת המודרנית נוצרה בעיה חדשה של קונפליקט בין המדע לבין תיאולוגיה ולכן פילוסופים כמו דקארט ניסו ליישב את זה וכשהם הצליחו הם הוללו.
דקארט במקרה הזה בא כתגובה לאתגר שתומאס הובס הציג (שלמרות שתמך באופן חלקי בכנסייה הוא גם היה לגמרי נגד החלק השני ומבחינה פילוסופית טען שאי אפשר לדעת כלום על אלוהים מלבד קיומו) בעניין הגישה הנטרוליסטית - שבעולם קיים חוק הטבע בלבד שאליו גם האדם מציית - לפיכך אין רוח רק חומר, ועל דקארט נתן מענה.
בכל מקרה מבחינתי כאשר יש בעיה והתשובה אליה היא "אלוהים עושה נס כדי שזה יתקיים" אז זה עצלנות במקרה הטוב ובשאר המקרים זה בורות והודאה בכישלון.
אני מקווה שאתה מבין למה זה בעייתי לענות ככה ולרוע המזל להרבה פילוסופים יש נטייה לתת תשובה כזאת שהיא לא תמיד deus ex machina. לדוגמא דקארט (שוב) כדי להוכיח שדברים הם נכונים הוא השתמש בשיטה של האפסטימולוגיה הסטואית לפיה דברים נכונים (כמו אקסיומות) הם 'ברורים וחד משמעיים'.
"my nature is such that so long as i perceive something very clearly and distinctly i cannot but believe it to be true." (med. 5, at 7:69, csm 2:48)
וזה ממש כמו אינטואציה.
אפשר לענות על ממש כל שאלה בתשובה "כי ככה אלוהים החליט" ולכן אי אפשר לקבל את הפתרון שהצגת בסוף.
יפה. שגיתי במחשבה ששפינוזה מקבל את ההפרדה בין חומר לרוח. העובדה שאתה טוען שהוא לא גורמת לי להעריך אותו יותר.
אגב אני עומד ללמוד עליו (קצת) בקרוב אז צפה פגיעה אני אשאל עליו עוד שאלות.
באשר לאלוהים, נתחיל מזה ששנינו יודעים שאין באמת טעם להתווכח על זה. העובדה שהיא שמרבית הפילוסופים היו למעשה תיאולוגים (בין היתר כי משם הגיע הכסף וההוצאה לאור) ובעת המודרנית נוצרה בעיה חדשה של קונפליקט בין המדע לבין תיאולוגיה ולכן פילוסופים כמו דקארט ניסו ליישב את זה וכשהם הצליחו הם הוללו.
דקארט במקרה הזה בא כתגובה לאתגר שתומאס הובס הציג (שלמרות שתמך באופן חלקי בכנסייה הוא גם היה לגמרי נגד החלק השני ומבחינה פילוסופית טען שאי אפשר לדעת כלום על אלוהים מלבד קיומו) בעניין הגישה הנטרוליסטית - שבעולם קיים חוק הטבע בלבד שאליו גם האדם מציית - לפיכך אין רוח רק חומר, ועל דקארט נתן מענה.
בכל מקרה מבחינתי כאשר יש בעיה והתשובה אליה היא "אלוהים עושה נס כדי שזה יתקיים" אז זה עצלנות במקרה הטוב ובשאר המקרים זה בורות והודאה בכישלון.
אני מקווה שאתה מבין למה זה בעייתי לענות ככה ולרוע המזל להרבה פילוסופים יש נטייה לתת תשובה כזאת שהיא לא תמיד deus ex machina. לדוגמא דקארט (שוב) כדי להוכיח שדברים הם נכונים הוא השתמש בשיטה של האפסטימולוגיה הסטואית לפיה דברים נכונים (כמו אקסיומות) הם 'ברורים וחד משמעיים'.
"my nature is such that so long as i perceive something very clearly and distinctly i cannot but believe it to be true." (med. 5, at 7:69, csm 2:48)
וזה ממש כמו אינטואציה.
אפשר לענות על ממש כל שאלה בתשובה "כי ככה אלוהים החליט" ולכן אי אפשר לקבל את הפתרון שהצגת בסוף.