11 תשובות
יום השואה
יום הזיכרון.
פשוט בכיתי כל הטקס
פשוט בכיתי כל הטקס
יום השואה
אבל שניהם ממש כואבים
אבל שניהם ממש כואבים
אצלי זה החיבור וזה יותר ליום הזיכרון
שימו לב לשאלה; ר ג ש לא חיבור כללי
שימו לב לשאלה; ר ג ש לא חיבור כללי
אנונימית
יום השואה
יום השואה
ליום הזיכרון יש לי חיבור יותר.
אבל טני לט עושה השוואות. שניהם חשובים ומרגשים מאוד.
אבל טני לט עושה השוואות. שניהם חשובים ומרגשים מאוד.
ברור ששניהם חשובים לי ואני מכבדת את שניהם, אבל לא יודעת יום הזיכרון יותר נוגע לליבי כי זה חיילים שמתו למעני. אני חיה בזכותם. אם לא הם יכול להיות סיכוי שלא הייתי יושבת עכשיו בבית מול המחשב וכותבת את התגובה הזאת
שניהים קשים לי אבל תאמת יום השואה יותר קשה לי כי חלק גדול מהמשפחה שלי נספתה שם, אז אני מרגישה יותר חיבור ליום הזה.
אבל ממש קשה לי בגם ביום הזיכרון כי זה חיילים שמתו למעננו ולא חזרו ולא יחזרו לעולם...
אבל ממש קשה לי בגם ביום הזיכרון כי זה חיילים שמתו למעננו ולא חזרו ולא יחזרו לעולם...
יום הזיכרון.. אני ממשפחה שכולה
ואח שלי הוא הדבר היקר לי מכל.. ולחשוב שהוא כבר
לא כאן איתי, מתגעגעת אליו הרבה..
..
גם יום השואה חשוב לי ומרגש אבל יום הזיכרון יותר כי אחי שמר לי על התחת שלי עכשיו ושאוכל עכשיו לכתוב ולבלות כמו שאני עושה עכשיו.. החיילים הגנו ומתו למען המדינה שלנו.
ואח שלי הוא הדבר היקר לי מכל.. ולחשוב שהוא כבר
לא כאן איתי, מתגעגעת אליו הרבה..
..
גם יום השואה חשוב לי ומרגש אבל יום הזיכרון יותר כי אחי שמר לי על התחת שלי עכשיו ושאוכל עכשיו לכתוב ולבלות כמו שאני עושה עכשיו.. החיילים הגנו ומתו למען המדינה שלנו.
אנונימית
קשה לי לענות על זה.
חלק מאוד גדול מהמשפחה שלי הייתה בשואה, ואני בחיים לא אוכל להבין את זה, וכל שנה אני אבכה על זה שסבתא שלי נפטרה לפני שהיא באמת סיפרה לי משהו על מה שקרה שם. ( אין לי סבא וסבתא שנשארו בחיים, ושורדי השואה האחרים הם משפחה רחוקה שאני לא בקשר אתם)
אבל אני בבית ספר צבאי כבר שנתיים ואני לובשת מדים, אתמול הצפירה תפסה אותי ברחוב כשהייתי על מדים, וזה היה מבחינתי גאווה לעמוד ככה.
אני זוכרת ומעריכה את יום השואה, אבל יום הזיכרון הוא ההווה שלנו.
אזרחים וחיילים מתים למעננו (או בעקבות פיגועים כי הם אזרחים במדינה שלנו) ואני מודעת לכך שבשנה הבאה יצטרפו עוד משפחות שכולות, וזה משהו שעכשיו אנחנו חיים אותו.
ותמיד אמשיך להודות לאותם האנשים שנלחמים בשבילנו.
חלק מאוד גדול מהמשפחה שלי הייתה בשואה, ואני בחיים לא אוכל להבין את זה, וכל שנה אני אבכה על זה שסבתא שלי נפטרה לפני שהיא באמת סיפרה לי משהו על מה שקרה שם. ( אין לי סבא וסבתא שנשארו בחיים, ושורדי השואה האחרים הם משפחה רחוקה שאני לא בקשר אתם)
אבל אני בבית ספר צבאי כבר שנתיים ואני לובשת מדים, אתמול הצפירה תפסה אותי ברחוב כשהייתי על מדים, וזה היה מבחינתי גאווה לעמוד ככה.
אני זוכרת ומעריכה את יום השואה, אבל יום הזיכרון הוא ההווה שלנו.
אזרחים וחיילים מתים למעננו (או בעקבות פיגועים כי הם אזרחים במדינה שלנו) ואני מודעת לכך שבשנה הבאה יצטרפו עוד משפחות שכולות, וזה משהו שעכשיו אנחנו חיים אותו.
ותמיד אמשיך להודות לאותם האנשים שנלחמים בשבילנו.
באותו הנושא: