פאק באופי? צריכה פסיכולוג? או שסוף סוף התבגרתי והבנתי את משמעות החיים?

הכל התחיל בכיתה ח', כל העולם שלי התערער, איבדתי את כולם ויותר מזה- את עצמי.
"אני זוכר שהייתי בכיתה ח', זאת הייתה התקופה הכי יפה בחיים שלי". איך משפט אחד, שאמור כביכול לעורר סקרנות והתלהבות, גורם לי בין רגע לחזור לדיכאון ולהתאכזב מהשנה הזאת, מהשנה שאחריה, מעצמי, מהחברים שלי.
איך שנה אחת, הפכה את כל עולמי וכך גרמה לי להרגיש לא שייכת, לא אהובה, לא רצויה ולא טובה.
איך שנה אחת גרמה לי לחשוב שאני גורמת לנזק אפילו כשאני לא האשמה, שתמיד לא יהיה לי טוב, לא משנה באיזו מסגרת אהיה. שתמיד יהיו אותם הילדים שירדפו אותי, שיצחקו עליי, שיגרמו לי סבל, שוב.
איך שנה אחת גרמה לי לשנוא את כולם, ויותר מזה את עצמי. איך שנה אחת גרמה לי לאבד את האמונה בבני האדם, את היכולת לשמוח ולהינות. איך אותה שנה גרמה לי לרדוף אחר ה"יחס" ו"תשומת הלב" של אנשים ולעשות כל שביכולתי כדי להשיג אותה. איך היא שינתה את התפיסה שלי שאני עכשיו חושבת שהעיקר זה הכמות ולא האיכות, כי בסך הכל, את כולם אני אאבד בסוף.
זה החיים שלי.