שנה שעברה בטיוש כמעט נפלתי מצוק

וזה בכלל עזב לי את המחשבות. אבל עכשיו המקרה של בשיטפון עם הנערים העלה לי את המחשבה הזאת, והיא לא עוזבת לי את המחשבות. כמעט נפלתי מפאקינג צוק. כי הייתי במחזור וחלשה כמו החיים לא הצלחתי לטפס וביקשתי מ"חברה" לשעבר עזרה. היא אמרה שהיא בעצמה צריכה וטיפסה לבד, כשניסיתי לטפס, החלקתי לאיזור יותר למטה וכשניסיתי לקום הכל הסתובב והחלקתי שוב הפעם לקצה הצוק. כמעט נפלתי. כמעט מתתי. קשה לי להאמין. מאותו רגע כל המבוגרים שם הקיפו אותי כל המסלול לראות שאני בסדר ולא נופלת. יום למחרת כשאמרתי להם שאני לא מסוגלת לצאת אף אחד לא האמין ליזי הייתי ממש חלשה ואף רחד לא האמין לי. בסוך השאירו אותי באכסניה אבל התקשרו לצעוק על ההורים שלי שאני עושה בעיות. נמאס לי. מה הקטע שלהם? הפ תמיד מתנהגים אלי מגעיל בבית ספר הדפוק הזה. לילדים אחרים לא עשו ככה בעיות. כמעט מתתי בגללם. אני מגזימה? אני מאוד מסערת. מה אתם חושבים?