קצת מיץ מהלב שלי שתוכלו לשתות.

העולם הקטן שבראשי, אין ספק שזה עולם מפחיד, מלא סכנות, אבל מנחם ומוכר.
כמעט כמו צייד הרגיל לצוד חיות מסוכנות כל חייו, כך אני מתהלך לי בין מחשבותי, וחי בפחד נוראי, שהרי כל מחשבה שבה אתקל, תכניס אותי לתוך עולמה, עולם חדש ולא מוכר, מפחיד ולא ניתן למניפולציות.
עולם שאני מנסה להבין, אבל יודע שאף אחד לא באמת מבין את העצמי שלו, אפילו לא אני.
כל מי שצלל לעומק נשמתו יודע זאת, כיוון שככל שאתה צולל עמוק יותר, יש יותר צללים שבהם השדים יכולים להתחבא.

ולמען הסדר הטוב ומערכת סטיפס, מה דעתכם?