אני צריכה לפרוק. מי שבאמת יכול לקרוא ולעזור לי אני ממש אשמח...

קשה לי בזמן האחרון מאוד... את האמת זה כבר כמה שנים טובות ככה אבל בזמן האחרון אני מרגישה שהכל אפילו קיצוני יותר.

קודם כל קשה לי עם עצמי- אני לוקחת הכל קשה בחיים. הכל באופן רציני מדי. אני יודעת לצחוק ואני אוהבת לצחוק ואני באמת כזאת אבל אין מה שיגרום לי לזה.

מבחינה חברתית אני כבר בכיתה יא- וכל הזמן הזה אני לא מוצאת את ה"אנשים שלי", אנשים שאני יכולה לקרוא להם "חברים", ובאמת להתחבר אליהם. להרגיש בנוח ולהנות.

אני גם רבתי עם חבורה של בנות וזה כל יום לראות אותן שוב ושוב ולהשתגע.

אני מרגישה שאלה שרבו איתי אז רבו איתי סתם, וזה בעיקר אולי מתוך קנאה (אני באמת לא משוויצה חס וחלילה אני רק אומרת שזה מה שהן נתנו לי להרגיש מהר מאוד). אולי בגלל ההשגים הלימודיים שלי ואולי בגלל שאני משדרת אופי חזק ואנשים לרוב נרתעים מזה.

קשה לי עם עצמי כי אני סגורה מאוד וביישנית ולא מתחברת לאף אחד, ואני יודעת שאנשים לא יפנו אליי ואני זאת שצריכה לפנות אליהם אבל אני לא מוצאת נושאי שיחה ולא יודעת איך להתחיל שיחה וזה פשוט מצחיק כי זה דברים בסיסיים. הכי הכי בסיסיים ועדיין מאוד קשה לי איתם.

אני חוששת שבאמת יש לי חרדה חברתית, בזמן האחרון יש לי מלא מלא מחשבות טורדניות שגורמות לי לאי שקט נפשי, אפשר להגיד את זה ככה. מרגישה המון פעם חוסר ביטחון. ומפחדת לדבר/להתכתב בקבוצת וואצפ כיתתית ולפני שאני מדברת הלב שלי דופק ואני מקבלת חום כאילו אנלא יודעת מה. הכל תמיד נורא קיצוני אצלי. באמת מאוד קיצוני.

כל הזמן חושבת שצוחקים עליי או כועסים עליי או חושבת שאולי עשיתי משהו לא בסדר. או מרגישה שמסתכלים עליי. וזה מלחיץ אותי


מבחינה לימודית-אני מאוד פרפקציוניסטית ככה שהכל תמיד חייב להיות מושלם אצלי וברגע שמשהו פחות ממושלם אני מרגישה שאני מאבדת שליטה ואז אני נכנסת למצב של: "אין לי כוח לכלום ואני עייפה ואני עצבנית" אני נעשית מיואשת. תמיד לא יודעת למתן את הלחץ שלי. כי באמת הלימודים שלי מאוד חשובים לי ונשאבתי אל תוך זה וכמעט כל יום אני בוכה כי אני מאוד בלחץ וקשה לי למתן אותו. שוב: הכל קיצוני אצלי, ככה זה מרגיש לי לפחות. ואני בכיתה יא והשנה כל הבגרויות ורק התחילה השנה וכבר אני מרגישה עומס נפשי מטורף כאילו אני עומדת לקרוס. 5 יחידות בהכל ומקצועות מדעיים מורחבים והמון המון עומס ולחץ.הכל ביחד. מה לעשות?