פריקה מהלב. מה דעתכם?

נמאס לי לכתוב את זה שוב פעם, אבל צדקתי, צדקתי שאמרתי לעצמי שאסור לי לפתח ציפיות ואסור לי לתת לחומות שבניתי מסביבי ליפול, אבל היה בך קסם ששכנע אותי שהכול יהיה בסדר, אבל טעיתי, הכול לא בסדר, אתה השתנת, היתרחקנו.
אני יושבת על אותו ספסל שישבנו בו ונזכרת באותם רגעים שהיינו ביחד, מדמיינת את כול מה שהיה, את איך שצחקנו בלי הפסקה, ותוהה לעצמי אם אני היחידה שזוכרת הכול?, וזה מכאיב לי, אבל איך זה שרק לי זה מכאיב? למה רק אני תמיד זו נשברת?, למה לא מפריע לך?, תגיד משהו, תראה שאכפת לך, למה אני חוזרת שוב פעם לאותו סיוט?, למה לא למדתי מאותן טעויות?, למה חשבתי שהפעם זה יהיה אחרת?, נמאס מציפיות מיותרות כי האכזבות הן אותן אכזבות, הן בחיים לא מתשנות, הלב מחלים ושוב פעם נשבר, מחלים ונשבר, ואני שוב באותו הסרט, אני שוב כואבת, אני שוב כול הזמן חושבת, מוצפת ברגשות, אוהבת אותך ושונאת אותך באותו הזמן, ואפילו השירים כבר לא עוזרים, אני פשוט מתגעגעת, יעזור לי רק לראות אותך עוד פעם אחת, לחבק אותך עוד פעם אחרונה, לראות את החיוך שלך שוב, שתקרא לי איך שתמיד קראת לי, שתמשיך להיות שם בשבילי, שתגיד לי "בוקר טוב" ישר איך שאתה קם, אני מתגעגעת לכול זה, זה אי פעם יקרה שוב?, בבקשה תחזור להיות כמו פעם כי אני מתחילה שוב פעם לאבד את עצמי, מתחילה לחזור לאותה הרגשה רעה שסוחפת אותי עמוק לתוך הכאב, המוח שלי כבר יכול לחצות את האוקיינוס מרוב מחשבות, ואני עומדת להשתגע, בעיקר בגלל הגעגועים. אתה חסר לי נסיך שלי.
(נסיך שלי זה איך שתמיד קראתי לו).

סליחה אם זה קיטשי מדי, אבל בכול מעניין אותי לשמוע מה דעתכם. תודה!