נשבעת שזה לא צומי. אני סתם פורקת כי זה משהו שאני לא יכולה לפרוק עליו לחברים ואין לי עוד איפה לשתף.

כולם בבית שלי שונאים אותי, שונאים ממש. בחוץ אני ילדה עם המון חברים ואני מתחברת לכולם, בחוץ אני מרגישה הכי טוב בעולם עם כל החברים שלי, הם בשבילי המשפחה האמיתית. אבל כשאני מגיעה לבית אני מרגישה פשוט לבד. אח שלי הגדול לא מדבר איתי מעל ל10 שנים, אח שלי הקטן לקח את הצד שלו ושונא אותי גם ורב איתי כל היום, ההורים שלי כל הזמן מאשימים אותי בריבים של אחים שלי גם אם שנינו אשמים בזה וגם אם רק אני. רבתי עכשיו עם אח שלי הקטן מול אבא שלי והוא הצדיק רק אותו למרות שגם לו היה צד בזה, הוא התחיל לצאת עליי ואז באתי לדבר עם אמא שלי על מה שקרה והיא פשוט צעקה עליי שאין לה כוח לקדיחות במוח ושאין לה כוח אליי. התחלתי לבכות לה בפנים וצעקתי עליה שפאקינג אני לא יכולה לבוא לדבר איתה שהיא אשכרה מעיפה אותי במקום לתת לי לדבר איתה, איזו מן אמא זאת? היא מתייחסת אליי כאילו אני אוויר ואין לי כוח כבר. אני לא מפסיקה לבכות ונמאס לי לבכות ונמאס לי מכולם פה. עוד שנייה אני הולכת לגור ברחוב מרוב שבחוץ אני מרגישה יותר טוב מאשר פה. ההורים שלי לא מפסיקים לצאת עליי ואח שלי כרגיל יוצא הטוב בסיפור, באמת שאין לי כוחות יותר. אני מקנאה במשפחות אחרות פשוט מסתכלת עליהם ואומרת מה אני עשיתי שאני לא נמצאת שם.