כתבתי איזה משהו מה אתם חושבים?

היה לי משעמם והחלטתי לכתוב משהו.
*זה לא עלי כאילו חס וחלילה וזה לא אובדני או משהו* אני פשוט מכירה הרבה בנות שמרגישות ככה וזה מה שיצא לי:
מאחורי הסוודרים של אבא מתחבאת לה נערה,
נערה שניצוץ בעיניה לא נראה, החיוך הגדול מאוזן לאוזן שהאיר את החדר, כבה.
הקול שמהדהד בראש כל הזמן ששולט במחשבות, ברגשות.
השמחה כבר לא קיימת, מהי בכלל?
המפלצת שבפנים שגורמת להרגיש ככה גדלה מיום ליום, משנה את התפיסה שלה, משנה אותה, את מי שהיא
הילדה שונאת את עצמה, את איך שהיא נראית, מתלבשת, מדברת, הולכת... שונאת כל סנטימטר בגופה
לאן נעלמה הילדה הקטנה עם הצחוק המתגלגל, הילדה העליזה שלא דאגה משום דבר, שלא היה אכפת לה.
נשאר רק גוף שלא מרגיש שום דבר, שזועק לעזרה, שרוצה לאהוב את עצמו, אבל פשוט.. לא יכול
הקול ששולט בה גובר וגובר והילדה פוגעת בעצמה.. והקול צוחק צחוק גדול, הקול מאושר כאילו משיג איזו מטרה שהילדה בוכה כל לילה בגלל מי שהיא פוגעת בעצמה... אבל הקול למה הוא לא עוזב? למה הוא לא משחרר? עובר למקום אחר?
והילדה התמימה, פשוט מקשיבה לקול הזה, הקול שאומר לה: "את לא מספיק טובה" "את טיפשה" "מכוערת" "שמנה".
והילדה מסתתרת מאחורי הסוודרים הגדולים של אבא, כאילו שיעזרו להסתיר את מה שמתחת ואת מה שהיא מרגישה