כל חופש גדול מחדש עד לפעם הבאה

טוב אז אין לי חברים. את האמת שכבר התרגלתי לזה ביום יום. וביום יום אני ממילא לא עושה שום דבר חוץ מלהיות תקועה בבית וללמוד. אבל בחופש הגדול עד שסוף סוף יש לי חופש ואני משתחררת מהלחץ של הלימודים. לא כיף לי. כולם ביחד בסטורי חברים חברות. ואני לא יוצאת אף פעם כי אין לי עם מי. אני יוצאת רק עם המשפחה וזה לא ממש הדבר הכי כיף בעולם כי הם גם עובדים אז חוזרים מאוחר ואז גם לא תמיד יוצאים.
בקיצור כבר ממזמן שכחתי מה זה חברה הכי טובה לספר לה סודות, סתם לצחוק ולדבר איתה, לצאת איתה לכל מקום. וכל הקטע הוא שאני לא יודעת למה אין לי חברים. זאת אומרת.. אני חושבת שאני כן יפה, חכמה, נחמדה. (לא באה להשוויץ אני הכי לא כזאת). אני אמנם כן לומדת וחורשת אבל לא מהילדים החנונים האלה שכאילו... לא יודעת כן יש לי סטייל ואני אוהבת את כל מה שכולם אוהבים ומתה על אנסטגרם ועל לעשות תמונות ואני מכירה הכל. ובאמת שאני עד עכשיו לא הצלחתי לפענח למה זה קורה לי ואיך בכלל הגעתי למצב הזה. אני חושבת אולי שאנשים רואים את התחרותיות שבי (בקשר ללימודים וציונים) ואולי קצת נרתעים. אולי כי אני גם לא מדברת. ואני לא יודעת למה זה קורה לי. זה כאילו אני מרגישה פספוס. שש שנים אני באותה כיתה עם אותם אנשים ואני בקושי מחליפה מילה עם מישהו. מרגישה פספוז כי לא זכו להכיר את האופי האמיתי שלי. כי לא נתתי לו לצאת החוצה. אני בבית הכי פתוחה וזורמת וכשאני מגיעה לבית ספר, זהו. נאטמת. בן אדם אחר לגמריי. אני מרגישה שאם היו לי חברות אז הייתי הכי נחמדה שבעולם ומצחיקה ומקשיבה. וכשהיו לי חברות תמיד הייתי כזאת. אבל זה קשה. זה קשה שש שנים לא לתקשר עם אף אחד. לא לצאת עם אף אחד. מרגישה שנרתעים ממני ואף פעם לא הבנתי למה. אני כותבת את זה ובוכה, כבר התרגלתי למצב ממזמן אבל כל פעם זה מאכזב מחדש.
מה לעשות??