מתי הייתה הפעם הראשונה שהבנתם שהחיים קצרים?

במכתב התאבדות הראשון שלי, בכיתה ו.
אז הבנתי שככל הנראה הם עומדים להסתיים בימים הקרובים.

שהייתי מרוכזת כלכך בעצמי ובלשמור טינה לאחרים, להתקע על מלא טעויות ואנשים.. שפשוט הבנתי שאין טעם בזה
החיים קצרים מידי מלהתקע על אנשים מסויימים ולתת להם במה בחיים שלנו - צריך להתקדם הלאה ולכל דבר יש סיבה וכל דבר מסתדר לטובה בסוף:)

שסבתא שלי נפטרה.
כשכמעט נדרסתי.
כשאני שומע מבוגרים מדברים על כך שהיו צעירים.
כשאני במצב דאון ללא סיבה.
כשאני מבקר אנשים בבתי חולים ורואה שחלקם נלחמים על חייהם וחלקם חיים עם חיוך על הפרצוף לא משנה מה.
כשאני רואה סרטונים ביו טיוב של אנשים שנהנים מהחיים ולא פאקינג שמים זין על כולם ובתאכלס הם חיים את החלום האמיתי.
כשחברים טובים נפטרו.

יש המון סיטואציות שמעדיף לחסוך לכם חבריי לאתר, אבל תשתדלו לנצל כל רגע בחיים, אנחנו ברי מזל אמיתיים

לפני שנה