וואו, כתבתי את זה ועכשיו המצב בבית השתפר, אני לא ממש יודעת מה ניסיתי לעשות שם אבל לכתוב ממש עוזר לי תגידו לי מה

אתם חושבים ואם אתם מזהים את המשתמש (למרות שאני לא מספרת דברים כאלה) אל תשאלו אותי בפרטי על זה כי מספיק קשה לי גם ככה לחשוף משהו שכתבתי (זה מכיתה ז)

זה קורה כל פעם מחדש ההורים שלי רבים ואנשים אומרים:"טוב, ככה זה כשמאוהבים" אבל כל מה שאני רוצה זה לחזור הביתה ויהיה שקט, שאמא ואבא יהיו בבית ולכולם יהיה טוב מבלי שנצתרך לשמוע צעקות של אמא ואת אבא מנסה להרגיע, מבלי שנצתרך להסתגר בחדרים ואנשים לא יבינו.
בטח אתם חושבים טוב, זה קורה בכל בית. אז אתם לא מבינים בכלל מה זה לחזור כל שישי הביתה ולפחד, לפחד מה יקרה הפעם, אולי נסתגר בחדרים עוד פעם או שיהיה שלום. אולי נלך לשירותים נבכה עוד פעם, קצת נפרוק אבל בתכלס אתה לא יכול לקרוא לעזרה כשאתה לא מאמין שהיא קיימת ולזה קוראים שיגרה.
ליהיות במצב נפשי חרא ולהיכנס לדיכאון אבל להדחיק את זה כי גם ככה המצב בבית לא טוב לשמוע בתור ילדה קטנה שנשבר להורים אחד מהשני, אם מקשיבים לכל מה שהם אומרים טוב וקוראים בין השורות אפשר להבין שהם רוצים להתגרש ואני חושבת לעצמי למה, למה הם בכלל התחתנו והולידו 4 ילדים, למה הם לא יכלו פשוט לחכות ושלא תבינו לא נכון, אחים שלי זה הדבר שהכי חשוב לי בעולם הזה אבל... איך בנאדם יכול ליהיות בהדחקה כל הזמן ולא כי הוא רוצה, כי הוא צריך. איך ילדה צריכה להיכנס לדיכאון ולהבין את החיים כשהיא אפילו לא לקראת סופם, אף פעם לא היה לי את הצורך בתור ילדה קטנה שיגידו לי בוקר טוב או לילה טוב, כל מה שהייתי צריכה זה את האחים שלי שיחבקו אותי ויגידו לי:"הכל בסדר, נעבור את זה". אבל כשחושבים על זה, כנראה שהם וויתרו מזמן ובתור האחות הקטנה אין לי ברירה אלה לשחק אותה חזקה, ליד חברים וליד משפחה למרות שזה קשה שהנפש שלך מרוסקת לחתיכות, חברות שלי הן כמו אחיות שלי ואני תמיד אומרת להן שהכל בסדר והן יעברו את מה שלא יהיה אבל זה קשה להגיד את זה כשאת לא מאמינה בזה, אני בחדר שלי עכשיו, יום שבת מחכה שהצעקות יפסיקו וכולם ירגעו כדי שאני אוכל להרגע, כדי שפעם אחת, לשנייה אחת הכל יהיה טוב, אבל על מי אני עובדת הרי ברור שכלום לא בסדר ויש לי הרבה לפרוק, כל כך הרבה לפרוק למרות שזה מצחיק שאין לי למי, בטח רובכם תגידו פסיכולוגית אבל אני לא רוצה לבזבז לה את הזמן בעוד שיש אנשים עם בעיות גדולות יותר....