אמא שלי שונאת אותי בבקשה תכנסו (בת 15)

זה ארוך..
אמא שלי לא בן אדם קל בכלל. מאז שאני זוכרת את עצמי היא אישה לא בריאה בנפשה, שמנסה לעשות רע לכל מי ששמח מסביבה,או בכללי למי שמסביבה.
מאז שאני קטנה היא זורקת עליי כל מה שבא ליד לפעמים מאיימת בכאפות ואני מתחמקת ממנה ותמיד מקללת אותי צורחת עליי ומייחלת למותי.
אני מרגישה כמו פנצ'ר שנתקע לה באמצע החיים.
יש לי אחים גדולים שגם אליהם היא התייחסה ככה אבל הרבה הרבה פחות גרוע.
הקטע הוא שהם גדולים ממני בכמה שנים טובות וכשאני הגעתי לגיל 4 הם עזבו את הבית ונשארתי עם כל זה לבד.
לפעמים אני מרגישה כאילו אני מגדלת את עצמי.
אני בצופים אז יוצא שאני יוצאת הרבה לטיולים.. ובכל טיול אני פשוט מאושרת שאני לא תקועה איתה בבית, ושסוף סוף אין אף אחד שיצעק עליי שלא יצא ממני כלום.
בגיל 12 נכנסתי לדיכאון, לא סיפרתי לאף אחד, וזה לא היה נראה לעין כל כך.. מאז ומתמיד הייתי ילדה שמסתירה את הרגשות שלה, ושאף פעם לא מביעה את הרגשות שלה.
בגיל 14 יצאתי מהדיכאון.
בלי טיפת ביטחון עצמי, עד שבניתי אותו לבד לגמרי.
אבא שלי יכול לא להתקשר אליי שנה, כן, גם את הימי הולדת שלי הוא שוכח..
וזה בסדר לגמרי, לכל אחד יש את החיים שלו.
אחים שלי עסוקים בעיסוקים ובעבודה שלהם, אבא שלי עם החברות שלו והעבודה, ואמא שלי.. טוב.. זו אמא שלי.
מקודם חזרתי מטיול שנתי, והייתי עייפה מדי, היא ביקשה ממני להוריד את הכלב שלי, אמרתי לה תכף, היא התחילה לצרוח אז הרמתי גם את הקול. אני לא תלית שכולה תכלת שלא תבינו לא נכון, אבל אני מתחילה לענות כי זה קשה רק לספוג כל הזמן..
ושוב, הקללות הגיעו "בני זו*** את ואחים שלך" "למה באתם לי לחיים" "עופי לי כבר מהחיים נמאס לי ממך" ועוד המון דברים כאלה ואחרים.
יש לה בן זוג כבר שנה וחצי, הוא היחיד שדואג לי באמת, הוא קונה לי מה שאני צריכה, אפילו אם אני לא מבקשת, הוא דואג לי, ובעצם הורה אמיתי.
מיותר לציין שהיא אמרה "אם הוא יביא לך עוד שקל אני נפרדת ממנו, לא מגיע לך כלום, ואת גם לא תעבדי, את לא תקבלי כלום"
אבל בסדר, התרגלתי.
אני לא מבינה למה היא עדיין שונאת אותי.
בקיצור, מצטערת שזה ככה ארוך וסטה לכל כך הרבה נושאים. אני ילדה מאוד טובה חרוצה וחכמה,
וזה פשוט שאמא שלי שונאת אותי,
אני אוהבת אותה ואני רוצה שזה יהיה הדדי.
מה אני יכולה לעשות?