מה הסיכוי שיש פה אנשים טובים שירצו לקרוא קטע כתיבה שלי ולהביע עליו דעה? :) זה מתוך סיפור שאני כותבת

המבטים שלהם התנגשו והוא התנשם בכבדות. היא הייתה נראית כמעט בגילו, גבוהה ורזה והתקרבה אליו בלי פחד. אוי לא. הוא החניק צווחה. הרוח העיפה לו את השיער החום החלק לתוך העיניים והוא הזיז אותו הצידה כדי להסתכל עליה. היא בהתה בו כאילו היא צופה ברוח רפאים, מה שאמר לו שהיא מעולם לא ראתה יצור על טבעי גם כן. ההבעה של פניה נראתה דואגת. זה מה שחסר לו, סקרנות מבחילה של בני אדם. ליבו דפק לו בעוצמה בין הצלעות, הוא הרגיש שכל האוויר יוצא לו מהריאות. נראה שהוא לא יכל לעשות כלום חוץ מלשבת בפחד בשק תוך כדי שדמעות שקטות נוזלות לו על הלחיים. הוא ריסן את החשק לצעוק. זה לא יעזור עכשיו. הילדה רכנה אליו קדימה והתיישבה מולו. זה לראשונה הביט בעיניים אנושיות כל כך מקרוב. אפורות ועמוקות, מלאות שלווה, ואולי היא שמעה את פעימות ליבו. מה היא רוצה לעשות לו? הוא פלט ברעד את האוויר מריאותיו והניף את ידו כדי להתגונן. המיסתורית שלחה את ידיה לחוטים והעיניים שלו עקבו אחרי אצבעותיה ששיחקו עם המנעול. מה היא עושה?
הוא בחן אותה לרגע, אבל בסופו של דבר השתתק לקול האבזם שנפתח בבת אחת ושחרר ממנו את הכבלים. "אתה חופשי." אמרה. קולה היה נעים כל כך, היא לא מתכוונת לפגוע בו? תיאו נתקף התרגשות לנוכח ההלם שעשתה את זה. זה הפתיע אותו עד לשד עצמותיו. או לפחות עד שהרגיש שהוא עומד לפרוץ בבכי על כך שפיקפק בה והרגיש סלידה עזה מעצמו. הוא נאלץ לחשוב רגע לפני שהשיב, אבל במקום לעשות את זה, הוא רק נעץ בה מבט אסיר תודה ולא מאמין. במשך דקה הרגיש שפניו מחווירים ואחר כך מסמיקים, התאמץ לא להרגיש מבולבל לגמרי.


מה אתם חושבים על איך שזה כתוב? הייתם קוראים סגנון כזה של כתיבה?