הייתי אצל פסיכיאטרית לפני כמה חודשים שאמרה לי שאין לי דיכאון אבל..

אבל אני חושבת שיש לי.. אז לא עניתי לקריטריונים של הדיכאון אבל עכשיו אני חושבת שאני כן..
השעות שינה שלי נהרסו
אני בקושי צוחקת כי אני חושבת שאין טעם בזה
אני מהרהרת הרבה במוות ולא אכפת ל מכלום כי בסופו של דבר אמות
אני סגורה עם עצמי הרבה
רבה עם כולם
תפישת העולם שלי השתנתה ולא לטובה..
אני עצובה, פשוט עצובה. אין לי כוח לכלום, אני רק רוצה לישון תמיד.
השאלה שלי היא: זה הגיוני שלפני כמה חודשים לא היה לי דיכאון ועכשיו יש לי? יכול להיות שזה סתם בגלל גיל ההתבגרות ואין לי דיכאון? להגיד את זה לאמא שלי?
תודה וסליחה על החפירה..