דעתכם על קטע כתיבה נוסף שכתבתי?

כהפסקתי לברוח מעצמי-

זו לא הייתה מקלחת קרה.

זו הייתה בריכה, עמוקה, צלולה, שבה טבעתי.

נאנקתי והשתקנתי, פירפרתי גוססת, מתאמצת למצוא את הדרך לנשימה,

למעלה, לאור.

ואז ההבנה חדרה אליי,

בעטה בי כגל שוצף שדחף אותי לתחתית הבריכה:

גם ביבשה יש חיות טורפות,

ואצטרך לברוח מהן,

כי אם אנסה להילחם-

תמיד יהיה את הסיכוי שאפסיד-

אטיל את גופי על האדמה,

דומם,

אשאיר אותו נטוש,

מזון לנשרים.

אז חשבתי אוליי להפסיק להיאבק.

אוליי פשוט אעצום את עייני, אחדול מלנשום ואניח לגופי לצוף בבריכה,

חסר נשמה ומהות,

גוף ללא חיים של אחת שוויתרה.

האין זה טבע האדם להילחם?

האם יש אנשים שהגורל בחר שיוותרו?

האמנם?

האם העולם מסוגל להיות כה אכזרי?

להיוולד לכלום-

לחיות כלום,

לדעת שברגע של סופה תניח לעצמך להיסחף ברוח,

להיות מודע לעובדה שתפסיד ללא קרב.

לא.

התשובה היא לא.

המרדף אחריי החיים והאושר יהפוך לקל יותר כשאלמד להשלים עם הפגמים שבי,

כשאלמד לאהוב את הרע שבי,

לראות את התמונה השלמה שלי-

נערה יפה, מוכשרת, חזקה.

חזקה?

כן.

חזקה.

ואני אלחם, אני אוכיח ואני ישיב מלחמה.

אני צריכה לקחת תנופה ולחתור למעלה,

לאור.

להתמודד עם החיות הטורפות,

בלי להצטרף אליהן.

להקריב, במידה, בפרופורציה,

וזלכור לעולם לא לוותר לעצמי.

לעולם לא!