למה החיים כאלו מסובכים ... (ארוך)

קשה לי כבר להכיל את כל השיט הזה, את כל הריבים ,הצביעות, הריכולים ההעלבות את הכובד שאני מרגישה 24/7, וזה כל הזמן כואב לי... אני רק רוצה לבכות כל היום כמו תינוקת.
יכול להיות שזה שטויות.
הכל כואב לי יותר ממה שנראה לי שכואב לכל אחד אחר, הבדידות, אין לי חברים אמיתיים, זה שילדה הרחיקה את כל החברות שלי ממני, ואני רק נדבקת לבנות אחרות כדי שאני לא יהיה לבד בהפסקות... אפילו אחרי ביהס אין דיבור, פשוט רק שאני לא יהיה לבד.
כל לילה אני בוכה רק על כמה קשה לי, אבל יש דברים הרבה יותר גרועים.
כשאני אומרת את זה לאמא שלי היא ישר אומרת תשני גישה, אולי זה נכון אבל בן אדם לא יכול להשתנות ב360 מעלות תוך שנייה...
אני לא יכולה להשתנות.
נמאס לי כבר מההתפרצויות בכי האלו כל הזמן, נמאס לי מהשגרה החרא הזאת. כל יום לקום לביהס, אחרכך לישון ואז לבכות....
כבר אי אפשר יותר, ככ קשה לי עם המחשבה שיש לי מחר בית ספר , רק מיזה אני מתחילה לבכות.
והכי מצחיק זה שאף אחד לא מבין אותי, חושבים שאני "מגזימה" וכו.
אני אפילו כותבת את זה ובוכה.
קשה לי כבר לחיות ככה. קשה לי להתמודד עם זה.
אני גם כל הזמן רבה עם אמא שלי, וזה לא מקל עליי.
אני רק מקנאה בכאלו שיש להם קבוצת חברים אפילו הכי קטנה, שאפשר לספר הכל ולהרגיש עצמכם.
בחיים לא הייתה לי חברה אחת כזו.
אני רק מרגישה לבד כל הזמן.
אני יודעת שזה קטנוני , וילדותי , אבל אני סובלת בגלל זה.
אני מרגישה חסרת ערך לחלוטין, כאילו אין לי שום דבר לחיות בשבילו. אפילו תחביבים אין לי.
ואני כולה בת 13 וחצי...
אני בעצמי לא מבינה איך אני מסוגלת להגיד דברים כאלו.
תמיד הייתי ילדה סגורה, קשה לי לשתף רגשות אמיתיים.
אפילו לאמא שלי למדתי להפתח.
כמה שאני מנסה בבית ספר לצחוק ולהינות ולהצחיק אחרים , אני בבית מתבודדת ובוכה על החיים שלי.
אני אבודת עצות...
מה לעשות?
מישהו חווה משהו דומה?
אני באמת מרגישה ככ לבד.