למה לרוב המאמינים אופטימיים והאתאיסטים פסימים?

שואל השאלה:
^אז זה נכון?

כי הרבה מהתורה אופטימית, והמאמינים הופכים גם לאופטימים בגלל התורה, אבל האתאיסטים לא לומדים תורה ובגלל זה הם לא מקבלים את האופטימיות


ככה זה לרוב אני לא מכליל

רוב הדתיים מאמינים בהשגחה אלוהית, בתכלית ומשמעות שנארגו להם על ידי אלוהים. יש להם מוטיבציה להיות טובים וחרוצים ולצפות לטוב, שהם בטוחים שאלוהים מכין להם בפסגת ההר הקשה עליו הם מטפסים.

רוב האתאיסטים העקביים יגיעו לניהיליזם ויצטרכו להתמודד עם האבסורד הקיומי לבדם, וחלקם גם יבואו למגמות דטרמיניסטיות-פטליסטיות שיורידו את המוטיבציה שלהם והתקווה לטוב. אין שום ערובה לכך שהסוף יהיה טוב.

כי בדרכ(בלי להכליל) האתאיסטים מאמינים שמה שלא מוכח בעזרת המדע הוא לא קיים, וזה חשיבה די פסימית.
למרות שהמדע עדיין לא מצליח להסביר הרבה דברים

זה מאוד תלוי
אני מאמין שגם אם יהיה רע, אחרי זה יהיה טוב.
זה לא שאני אופטימי, פשוט לא ממש מפחד מדברים רעים.

ככ לא נכון, אתה אולי מתכוון לזה שאתאיסטים בדכ ריאליים, וזה כי הם לא מאמינם באלוהים, אין להם סיבה להאמין שדברים סתם ככה יסתדרו בעצמם ללא היגיון, וכמו שציינתי: זה לא להיות פסימי, אלא ריאלי.

כי המאמינים יודעים שיש להם במי לסמוך אז הם מאמינים שהכל יסתדר

והאתאיסטים יודעים שלכל דבר יש השלכות ושאף אחד לא יציל אותם ושהן אחראים לעצמם.

נינג'ת סטיפס
גם לפי היהדות אנשים אחראים לעצמם /:

מעולם לא אמרתי דברים כאלה