10 תשובות
שואל השאלה:
המשך:
היא קמה במאמץ על רגליה וגמעה בשני צעדים את המרחק הקצר לצידו השני של החדר. מפרקיה כאבו משעות של ישיבה לא נוחה והאור המרצד של המנורה הרגיז אותה. "היינו צריכים להשקיע יותר תקציב על המנורות," היא מילמלה לעצמה.
"אין תקציב לסורגים," מייקל אמר בתגובה, קולו היה מחוספס, צורם לאוזן. "אין סורגים על החלון," הוא הבהיר.
ססיל הניחה את ידה היציבה על כתפו, היא ידעה שהוא זקוק לזה. הוא נרתע מעט והתכופף קדימה כאחוז בחילה. "יש לי ילד, את יודעת?"
"לא, לא ידעתי."
"אני לא אחזור לילד שלי בחיים," מייקל אמר. הקול שלו היה מונוטוני, חסר גוון, לא תואם את תוכן דבריו. דמעה עגלגלה סללה שביל רטוב על פניו. "אני לא אראה את הילד שלי יותר".
נורת אזהרה נדלקה בראשה של ססיל, מצטרפת לרבות נוספות. "הכל יהיה בסדר. תקשיב, אפשר לשמוע שמנהלים משא ומתן בחוץ. זו לא הפעם הראשונה שלי כבת ערובה," ססיל שיקרה, "אתה תחזור לילד שלך, אני מבטיחה."
"לא. לא, את לא מבינה. אני חייב לברוח!" ייאוש חדר לקולו של מייקל.
ססיל העיפה מבט חטוף לדלת. הדלת הייתה פתוחה במעט ומצדה האחר ניתן היה לראות את צלליתו של הטרוריסט. "תנמיך את הקול מעט," התחננה. היא לא יכולה להכשל, היא פשוט לא יכולה. אסור שמייקל יעשה צעד שגוי
"אני אקפוץ מהחלון," מייקל קבע. הוא פסע צעד נוסף לעבר החלון הפתוח.
לפתע דומיניק זינק לעמידה מהפינה בצד החדר ונגח במייקל, לולא האזיקים היה פונה לצעדי אלימים יותר. "אתה תהרוג את כולנו," סינן.
ססיל שוב הייתה בתפקיד הקפטן. היא הפרידה ביניהם בחור סבלנות. "נחכה עד לבוקר," קבעה נחרצות. "נחכה עד שהשמש תהיה בשמים. נשקול את צעדינו הבאים רק אם לא נשתחרר עד אז".
השעות הבאות עברו בשתיקה. ססיל הופתעה לגלות עד כמה השתיקה רועשת. היא הביטה במייקל, קראה אותו; הוא כבר לא טרח למחות את הזיעה ממצחו. השניות נמתחו לדקות, והדקות נמתחו לשעות. "אתה לא תשרוד נפילה כזאת, אתה יודע."
"אני לא אשרוד עוד דקה של המתנה. אם הייתי יכול לראות עכשיו את הילד שלי הייתי אומר לו שיחיה חיים טובים," מייקל לחש כשהשמש התחילה לעלות. "הייתי אומרת לו שיחייה את החיים שלו, לא, הייתי אומר לו שיחייה חיים טובים. הייתי אומר לו שאני אוהב אותו. אני אוהב אותו" .
בדקות האחרונות של הזריחה כל השלושה היו מרוכזים בשמש. השמש צבעה את השמים, העלימה את הכוכבים, העירה את החדר, סימנה את הסוף. מייקל חמק מאחיזתם של דומיניק וססיל. "הייתי אומר לו שאני אוהב אותו. תגידו לילד שלי שאני אוהבת אותו". קול שבור. ידיים רועדות. צעד לכיוון החלון. צעד נוסף. ועוד אחד. ו...זהו.
ססיל בכתה. היא לא עצרה את הדמעות. ססיל בכתה - בכתה באמת, לא בשקט - בפעם הראשונה מזה עשור. השמש סוף סוף עמדה באמצע השמים.
המשך:
היא קמה במאמץ על רגליה וגמעה בשני צעדים את המרחק הקצר לצידו השני של החדר. מפרקיה כאבו משעות של ישיבה לא נוחה והאור המרצד של המנורה הרגיז אותה. "היינו צריכים להשקיע יותר תקציב על המנורות," היא מילמלה לעצמה.
"אין תקציב לסורגים," מייקל אמר בתגובה, קולו היה מחוספס, צורם לאוזן. "אין סורגים על החלון," הוא הבהיר.
ססיל הניחה את ידה היציבה על כתפו, היא ידעה שהוא זקוק לזה. הוא נרתע מעט והתכופף קדימה כאחוז בחילה. "יש לי ילד, את יודעת?"
"לא, לא ידעתי."
"אני לא אחזור לילד שלי בחיים," מייקל אמר. הקול שלו היה מונוטוני, חסר גוון, לא תואם את תוכן דבריו. דמעה עגלגלה סללה שביל רטוב על פניו. "אני לא אראה את הילד שלי יותר".
נורת אזהרה נדלקה בראשה של ססיל, מצטרפת לרבות נוספות. "הכל יהיה בסדר. תקשיב, אפשר לשמוע שמנהלים משא ומתן בחוץ. זו לא הפעם הראשונה שלי כבת ערובה," ססיל שיקרה, "אתה תחזור לילד שלך, אני מבטיחה."
"לא. לא, את לא מבינה. אני חייב לברוח!" ייאוש חדר לקולו של מייקל.
ססיל העיפה מבט חטוף לדלת. הדלת הייתה פתוחה במעט ומצדה האחר ניתן היה לראות את צלליתו של הטרוריסט. "תנמיך את הקול מעט," התחננה. היא לא יכולה להכשל, היא פשוט לא יכולה. אסור שמייקל יעשה צעד שגוי
"אני אקפוץ מהחלון," מייקל קבע. הוא פסע צעד נוסף לעבר החלון הפתוח.
לפתע דומיניק זינק לעמידה מהפינה בצד החדר ונגח במייקל, לולא האזיקים היה פונה לצעדי אלימים יותר. "אתה תהרוג את כולנו," סינן.
ססיל שוב הייתה בתפקיד הקפטן. היא הפרידה ביניהם בחור סבלנות. "נחכה עד לבוקר," קבעה נחרצות. "נחכה עד שהשמש תהיה בשמים. נשקול את צעדינו הבאים רק אם לא נשתחרר עד אז".
השעות הבאות עברו בשתיקה. ססיל הופתעה לגלות עד כמה השתיקה רועשת. היא הביטה במייקל, קראה אותו; הוא כבר לא טרח למחות את הזיעה ממצחו. השניות נמתחו לדקות, והדקות נמתחו לשעות. "אתה לא תשרוד נפילה כזאת, אתה יודע."
"אני לא אשרוד עוד דקה של המתנה. אם הייתי יכול לראות עכשיו את הילד שלי הייתי אומר לו שיחיה חיים טובים," מייקל לחש כשהשמש התחילה לעלות. "הייתי אומרת לו שיחייה את החיים שלו, לא, הייתי אומר לו שיחייה חיים טובים. הייתי אומר לו שאני אוהב אותו. אני אוהב אותו" .
בדקות האחרונות של הזריחה כל השלושה היו מרוכזים בשמש. השמש צבעה את השמים, העלימה את הכוכבים, העירה את החדר, סימנה את הסוף. מייקל חמק מאחיזתם של דומיניק וססיל. "הייתי אומר לו שאני אוהב אותו. תגידו לילד שלי שאני אוהבת אותו". קול שבור. ידיים רועדות. צעד לכיוון החלון. צעד נוסף. ועוד אחד. ו...זהו.
ססיל בכתה. היא לא עצרה את הדמעות. ססיל בכתה - בכתה באמת, לא בשקט - בפעם הראשונה מזה עשור. השמש סוף סוף עמדה באמצע השמים.
רמה גבוהה. באמת הסיפור הקצר הכי טוב שקראתי לאחרונב
וואו זה ממש טוב, הייתי קורא את הספר הזה
כל התיאורים והשפה הגבוהה זה משהו שקשה למצוא אצל בני נוער היום
בקיצור אהבתי!
כל התיאורים והשפה הגבוהה זה משהו שקשה למצוא אצל בני נוער היום
בקיצור אהבתי!
לא עושים דברים כאלה
יש המשך?
אגב גם אני כותב לפעמים, לא ברמה כזאת אבל סתם לכיף
שואל השאלה:
תודה רבה לכולם :)
מאוד משמעותי לי לשמוע את זה, כי זה הסיפור הראשון שאני כותבת אחרי הפסקה ארוכה. ולא, אין לזה המשך (זה רק סיפור קצר, ואני מעדיפה להשאיר את הסוף פתוח).
לmgbrother, נחמד שאתה כותב, ואני מבטיחה לך שאתה תשתפר עם הזמן. אם אתה רוצה אני אשמח לעזור לך.
תודה רבה לכולם :)
מאוד משמעותי לי לשמוע את זה, כי זה הסיפור הראשון שאני כותבת אחרי הפסקה ארוכה. ולא, אין לזה המשך (זה רק סיפור קצר, ואני מעדיפה להשאיר את הסוף פתוח).
לmgbrother, נחמד שאתה כותב, ואני מבטיחה לך שאתה תשתפר עם הזמן. אם אתה רוצה אני אשמח לעזור לך.
irotem, תוכלי לעזור גם לי להשתפר בכתיבה?
רותם אני ישלח לך בפרטי סיפור שכתבתי ותגידי מה את חושבת? הסיפור לא ברמה כל כך גבוהה אבל..
שואל השאלה:
לכינוי נחמד, בכיף :)
לכינוי נחמד, בכיף :)