אנשים שחוו בריונות בבית הספר בעבר, אני רוצה שתקראו את זה...
(שואלת שוב כי רוצה שעוד אנשים יראו את זה.)
אלו החיים שלכם. לדעת שאתה מוקף בסביבה באנשים שלא אוהבים אותך, במקום שאליו אין לך ברירה אלא לבוא אליו בכל יום: וזה הוא בית הספר.
לחיות ביומיום בהרגשה שאתה לא רצוי, לחיות בפחד מלהיות נוכח פיזית לידם. לצפות שבכל שניה יכולים לתקוף אותך זאבים בפתאומיות. ולצערינו, אין מה לעשות עם זה..
וככה נאלצתם להעביר את הזמן, לחיות במקום שבו אנשים לא מעריצים אותך, כל הישג שאתה מגיע אליו אין לך תמיכה מאחרים, כל דבר שאתה עושה ישר ישפילו אותך על כך.
ולצערינו, זה מרגיש כמו תקופה שלא תיגמר. שהאור בקצה המנהרה לא נמצא שם בכלל. מנסים לשחות חזרה למעלה מתוך הים שטבעתם בו, אך בסוף המשקל שקשור לרגליכם מושך אתכם חזרה למטה.
אבל בסוף, אחרי מאמצים ארוכים, איכשהו הצלחתם לצאת. ולפני ששמנו לב בכלל, התקופה הזאת נגמרת.. והאנשים האלה שגרמו לכם לסבל רב ממשיכים בחייהם. אבל אתם תקועים.
אחרי שנלחמתם והתמודדתם עם הסיטואציה והצלחתם לצאת ממנה, אתם עדיין נשארתם עם סימנים מהקרב. קשה לכם להמשיך ללכת לדרך חדשה, מכיוון שהפצעים הם כל כך חזקים וכואבים שהחלישו אתכם פיזית.
הדימוי והביטחון העצמי ירד, לא יכולים לסמוך על אנשים אחרים.. יצאתם מהתקופה עם צלקות חמורות בגב מכמות הסכינים שתקעו לכם. הראש שלכם מוצף במשפטים שנאמרו עליכם.. ואז כנראה שאתם שואלים "מה הטעם? אני לא מרגיש שייך לכאן, אני לא יכול להמשיך בחיי, זה לא המקום שלי. ונלחמתי כל הזמן הזה בשביל כלום!! ציפיתי לחיים מאושרים יותר, אבל אני עדיין פגוע.."
אך מבלי שאתם שמים לב. פתאום אתם מרגישים ידיים שמרימות אתכם, אך אתם נבהלים. אתם לא רוצים לראות בני אדם, אתם לא סומכים על אף אחד. אבל אז כשאתם מרגישים מורמים, אתם מסתכלים על האנשים שהרימו אתכם.. ומגלים שאלו האנשים שחיכו לכם כל הזמן הזה. קרובי משפחה, אנשים חדשים שיהיו חברים שלכם, אנשים שמעריצים אתכם ואת ההישגים שלכם. מבלי שתשימו לב הם מטפלים בפצעים שלכם, עוזרים לכם להתחיל ללכת, ונותנים לך את הדחיפה שאתה צריך בשביל להמשיך לדרך החדשה. ואתם ממשיכים ללכת בדרך הזאת. ובסוף, לא משנה מה יהיה וכמה שיהיו אנשים רעים בעולם, תזכרו שיש אנשים שאוהבים אתכם ושתמיד יהיו שם בשבילכם מאחוריכם..
ואיך אני יודעת זאת? כי אני אחת מהאנשים הללו. ותאמינו לי, שבסוף.. הכל מסתדר בחיים. :)
אז מה דעתכם על מה שכתבתי?
אלו החיים שלכם. לדעת שאתה מוקף בסביבה באנשים שלא אוהבים אותך, במקום שאליו אין לך ברירה אלא לבוא אליו בכל יום: וזה הוא בית הספר.
לחיות ביומיום בהרגשה שאתה לא רצוי, לחיות בפחד מלהיות נוכח פיזית לידם. לצפות שבכל שניה יכולים לתקוף אותך זאבים בפתאומיות. ולצערינו, אין מה לעשות עם זה..
וככה נאלצתם להעביר את הזמן, לחיות במקום שבו אנשים לא מעריצים אותך, כל הישג שאתה מגיע אליו אין לך תמיכה מאחרים, כל דבר שאתה עושה ישר ישפילו אותך על כך.
ולצערינו, זה מרגיש כמו תקופה שלא תיגמר. שהאור בקצה המנהרה לא נמצא שם בכלל. מנסים לשחות חזרה למעלה מתוך הים שטבעתם בו, אך בסוף המשקל שקשור לרגליכם מושך אתכם חזרה למטה.
אבל בסוף, אחרי מאמצים ארוכים, איכשהו הצלחתם לצאת. ולפני ששמנו לב בכלל, התקופה הזאת נגמרת.. והאנשים האלה שגרמו לכם לסבל רב ממשיכים בחייהם. אבל אתם תקועים.
אחרי שנלחמתם והתמודדתם עם הסיטואציה והצלחתם לצאת ממנה, אתם עדיין נשארתם עם סימנים מהקרב. קשה לכם להמשיך ללכת לדרך חדשה, מכיוון שהפצעים הם כל כך חזקים וכואבים שהחלישו אתכם פיזית.
הדימוי והביטחון העצמי ירד, לא יכולים לסמוך על אנשים אחרים.. יצאתם מהתקופה עם צלקות חמורות בגב מכמות הסכינים שתקעו לכם. הראש שלכם מוצף במשפטים שנאמרו עליכם.. ואז כנראה שאתם שואלים "מה הטעם? אני לא מרגיש שייך לכאן, אני לא יכול להמשיך בחיי, זה לא המקום שלי. ונלחמתי כל הזמן הזה בשביל כלום!! ציפיתי לחיים מאושרים יותר, אבל אני עדיין פגוע.."
אך מבלי שאתם שמים לב. פתאום אתם מרגישים ידיים שמרימות אתכם, אך אתם נבהלים. אתם לא רוצים לראות בני אדם, אתם לא סומכים על אף אחד. אבל אז כשאתם מרגישים מורמים, אתם מסתכלים על האנשים שהרימו אתכם.. ומגלים שאלו האנשים שחיכו לכם כל הזמן הזה. קרובי משפחה, אנשים חדשים שיהיו חברים שלכם, אנשים שמעריצים אתכם ואת ההישגים שלכם. מבלי שתשימו לב הם מטפלים בפצעים שלכם, עוזרים לכם להתחיל ללכת, ונותנים לך את הדחיפה שאתה צריך בשביל להמשיך לדרך החדשה. ואתם ממשיכים ללכת בדרך הזאת. ובסוף, לא משנה מה יהיה וכמה שיהיו אנשים רעים בעולם, תזכרו שיש אנשים שאוהבים אתכם ושתמיד יהיו שם בשבילכם מאחוריכם..
ואיך אני יודעת זאת? כי אני אחת מהאנשים הללו. ותאמינו לי, שבסוף.. הכל מסתדר בחיים. :)
אז מה דעתכם על מה שכתבתי?
8 בספטמבר 2020, 18:38