5 תשובות
את לא לבד
ולא, לא רק את ככה
ולא, לא רק את ככה
שואל השאלה:
אני כן
אני כן
לא את לא
אולי זה נראה לך ככה, אבל את לא.
תראי, יש הבדל בין להרגיש לבד, לבין להיות לבד.
גם אני לפעמים מרגיש לבד ושאין אף אחד בעולם שיהיה איתי וידבר איתי.
אבל תזכרי שהחיים הם כמו ספר, וזה שהיה לך פרק אחד רע, לא אומר שכל הספר רע.
אז אין לך מה לחשוב שאת בודדה כי את לא, ואני בטוח שיש סביבך אנשים שאוהבים אותך ורוצים בחברתך.
אולי זה נראה לך ככה, אבל את לא.
תראי, יש הבדל בין להרגיש לבד, לבין להיות לבד.
גם אני לפעמים מרגיש לבד ושאין אף אחד בעולם שיהיה איתי וידבר איתי.
אבל תזכרי שהחיים הם כמו ספר, וזה שהיה לך פרק אחד רע, לא אומר שכל הספר רע.
אז אין לך מה לחשוב שאת בודדה כי את לא, ואני בטוח שיש סביבך אנשים שאוהבים אותך ורוצים בחברתך.
.
אנונימי
היי יקירה
שומעת את הכאב מכתיבתך, את התחושה שאת אולי בלתי ניראת, שקופה... שאף אחד לא מצליח לראות מול מה את מתמודדת...יכולה רק לתאר לעצמי כמה מרסק זה להרגיש חסרת מקום בעולם כה גדול..
כתבת מעט כל כך, בצמצום. משערת שאולי זה מאתגר לתאר מה עובר עליך, שמה שכתבת כאן וודאי לא מתאר אפילו מעט את הסערה שאת כנראה מרגישה בפנים.
ובכל זאת, הצלחת לכתוב משהו, לבטא אפילו במעט את חוסר האונים שאת בטח מרגישה, את חוסר הנראות... כמה זה לא מובן מאליו לשתף כאן עם כל מה שעובר עליך...
יקירה, נדמה שהלבד גורם לך למועקה רבה, זה בטח מעייף נורא...
אולי יש מישהו שאת בכל זאת יכולה לשתף במה שעובר עליך? אחד ההורים? יועצת בבית הספר או אפילו מורה? לפעמים לשתף יכול לגורם למעט הקלה, לתחושה שאינך סוחבת את כובד המשא ללא עזרה...
אני רוצה גם להזמין אותך לנסות ולהפיג את התחושות הללו יחד עם אחד מהמתנדבים שלנו בעמותת סה"ר- סיוע והקשבה ברשת בה אני מתנדבת.
מתנדב\ת שלנו ישמח להעניק לך אוזן קשבת במקום שמלא אמפתיה ותמיכה...
אם תרצי, יהיה אפשר לחשוב על דרכי סיוע נוספים שיוכלו לעזור לך.
בואי יקירה, אנחנו כאן אפילו עכשיו אם תרצי... שולחת לך בינתיים כוח וחיבוק וירטואלי אם את מסכימה...
שלך,
מתנדבת מסה"ר.
שומעת את הכאב מכתיבתך, את התחושה שאת אולי בלתי ניראת, שקופה... שאף אחד לא מצליח לראות מול מה את מתמודדת...יכולה רק לתאר לעצמי כמה מרסק זה להרגיש חסרת מקום בעולם כה גדול..
כתבת מעט כל כך, בצמצום. משערת שאולי זה מאתגר לתאר מה עובר עליך, שמה שכתבת כאן וודאי לא מתאר אפילו מעט את הסערה שאת כנראה מרגישה בפנים.
ובכל זאת, הצלחת לכתוב משהו, לבטא אפילו במעט את חוסר האונים שאת בטח מרגישה, את חוסר הנראות... כמה זה לא מובן מאליו לשתף כאן עם כל מה שעובר עליך...
יקירה, נדמה שהלבד גורם לך למועקה רבה, זה בטח מעייף נורא...
אולי יש מישהו שאת בכל זאת יכולה לשתף במה שעובר עליך? אחד ההורים? יועצת בבית הספר או אפילו מורה? לפעמים לשתף יכול לגורם למעט הקלה, לתחושה שאינך סוחבת את כובד המשא ללא עזרה...
אני רוצה גם להזמין אותך לנסות ולהפיג את התחושות הללו יחד עם אחד מהמתנדבים שלנו בעמותת סה"ר- סיוע והקשבה ברשת בה אני מתנדבת.
מתנדב\ת שלנו ישמח להעניק לך אוזן קשבת במקום שמלא אמפתיה ותמיכה...
אם תרצי, יהיה אפשר לחשוב על דרכי סיוע נוספים שיוכלו לעזור לך.
בואי יקירה, אנחנו כאן אפילו עכשיו אם תרצי... שולחת לך בינתיים כוח וחיבוק וירטואלי אם את מסכימה...
שלך,
מתנדבת מסה"ר.