איך הכתיבה שלי? לא התוכן תביעו דעתכם על הכתיבה אהבתם?

בכל בוקר הייתי רוחצת את קים בנהר ונזהרת שלא יחדרו לפיו טיפות מהמים השורצים אמבות וטפילים. את מי הנהר ששתינו היינו מרתיחים במשך עשרים דקות ומעבירים אותם בפילטר מיוחד בתוך כד חרס. גם את הירקות שאכלנו שטפנו במים וטפטפנו עליהם כמה טיפות יוד לחיטוי. בוקר אחד הכה קים על המים והטיפות הרעילות שטפו את פניו. בערב התחיל לשלשל ולהקיא. מלאת בהלה רצתי אתו לביתם של גַּסְפָּר ודומינגה. בטווח של קילומטרים לא היה רופא. השקיתי אותו בשיקוי עשבים מיוחד שרקחה לי דוֹמינגָה, וזה לא עזר. הוא הקיא ושלשל גם ביומיים הבאים, החום שלו עלה והוא שכב בזרועותיי חלוש ומייבב. כל הלילה נשאתי אותו בזרועותיי, לבי מכווץ מצער ומפחד, ובבוקר הסתערתי על אריק מיד כשפקח את עיניו.
"קים הולך למות," זעקתי, "מה נעשה?"
"אין בררה," אמר אריק בפנים חיוורים מדאגה. "ניסע לקוסם."
הלבשתי את קים בבגדים חמים ולקחתי את שארית האוכל שנותר לנו.
אריק נסע מהר ככל שאפשר לו המנוע הקטן של הסירה, וכעבור כמה שעות בנהר הגענו. הרופא הזקן, שריד לגזע הקוסמים שהגיע לאזור מאות שנים קודם לכן, הרגיע אותי ואמר שהתינוק שקים לא בסכנת חיים. מצאנו מקלט מהגשם הפתאומי הכבד בדוכן שומם על יד המזח. נשמתי נשימה עמוקה וחשתי כמו טובע שנחלץ מהים. גַּסְפָּר זירז אותנו לצאת מיד לדרך בחזרה כדי להגיע לאי לפני רדת החשכה.