פריקת מהלילה... מה דעתכם?

מחשבות באות הולכות,
ולפעמים אלו מחשבות שגורמות לי לבכות.
אני שונאת למחות דמעות
אני שונאת כשהן על לחיי זולגות
והכי בלתי נסבל
כשמישהו תופס אותי בוכה ואומר "חדל"
הייתי רוצה להגיב לכולם
לא להתבייש מול כל העולם
להגיב באמיתי שלי- זה הדבר הנכון
אבל.... אני חסרת ביטחון.
אין לי את האומץ לבוא ולומר
לבוא ולומר, היום או מחר...
או מחרותיים ...או אי פעם
הרי אצלי אומץ תמיד נובע מתוך זעם
וחוץ מזה...
המצב אצלי הוא כזה...
כל יום אצלי-
הוא גיהנום.
אני יושבת בפרצוף עגום
וחושבת... על כלום
ריק, קיים בתוכי
ואולי זה ישמע אנוכי
אבל אני לא שומחת בשמחת אחרים
לא מנסה לעזור לאנשים לעבור משברים...
אני יושבת ולא מגיבה לסביבה
אני נשארת אטומה
ואולי תגידו שאני סתומה...
אבל לא אכפת לי מדבר
כי בשבילי- הכל נגמר...
הכל נגמר ממש מזמן
מי יודע, אולי אפילו עוד בגן
אז שוב, לא אכפת לי מדבר, כי בשבילי, הכל נגמר.
תמיד קוראים לי מוזרה.
אני מוזרה?
גם אם כן, זה אמור להיות רע?
זה רע שאין לי אינסטגרם?
שאני לא מתאפרת אפילו בגרם?
שאני לא נמרחת על בנים
ושאני לא מנסה את כולם להרשים?
התשובות אף פעם לא מגיעות
והבנתי שאין למה לחכות.
חיים ניתנו לאדם כדי שיוכל לבזבז אותם נכון
כדי שיוכל להגיד בביטחון:
עשיתי את שלי.
אבל לי...
אין מה לעשות.
אין לי יעוד.
אין לי סיבות.
אז למה לחיות?
ובכן... קשה להכריח את עצמי אבל זה מה שאני עושה
להפסיק לסבול אני מנסה.
אבל לא מצליחה...
אז אמא ואבא... סליחה.