זה מוזר שעדיין קשה לי לאומר ולעכל שסבתא שלי נפטרה גם אחרי שנתיים?

היא נפטרה לפני שנתיים, והיא באמת הייתה האדם הכי "חי" שאפשר לדמיין, תמיד הייתה עוזרת, שואלת לשלומך ומפנקת, אפילו כשהיינו הולכים לסופר היא הייתה מתעניינת ושואלת את השומר לשלומו, ואם קרה משהו או שהוא אמר לה שיש לו או למישהו שהוא מכיר משהו בקרוב, פעם הבאה שהיא ראתה אותו היא שאלה אותו עוד פעם לשלומו ואיך היה באותו אירוע, באמת מתעניינת ולא רק בקטע של לשאול (להלוויה שלה אפילו הגיעה מישהי שהיא הכירה בסופר שאף אחד מהמשפחה בהתחלה לא ידע מי היא, עד שהיא אמרה שכל פעם שהיא הייתה מגיעה לסופר הייתה רואה את סבתא שלי, סבתא שלי הייתה שואלת לשלומה וכל פעם זכרה מה קרה לה פעם שעברה ושאלה לגביו, וכל פעם שהיא הייתה צריכה מתכון למשהו סבתא שלי היתה נותנת לה באהבה ומנסה לעזור לה כמה שרק אפשר).

עברו שנתיים כבר, ועדיין מאוד קשה לי לאומר שהיא נפטרה, ואיכשהו יש לי לפעמים מחשבה שאולי היא חיה, למרות שהייתי בהלוויה ולמרות הכיסוי אני הבנתי שזה היא.
זה מוזר? את המוות של סבא רבא שלי ושל אח של סבא שלי לקח לי הרבה פחות זמן לעכל והייתי גם קרוב עליהם