מה דעתכם על הקטע המאוד קצר הזה, מתוך הספר שאני כותבת?

"תזכור שברגע שאתה נכנס לעולם שלהם, אין דרך חזרה. החוקים אצלם שונים. אין דבר כזה שחור ולבן. יש רק אפור ואדום." הקמטים סביב עיניו סיפרו לי שהוא חי מספיק שנים וצבר מספיק ידע, בשביל לדעת על מה הוא מדבר.

אני זוכר את היום הזה כמו יום בהיר.
במיוחד כי האור היה בוהק וחם מעבר לחלונות השקופים של הדיינר. עורי ספג את קרני השמש של יוני בשמחה, בזמן שבטני הייתה מלאה מהאוכל הטעים שהיה למקום להציע.

באותו זמן הייתה לי הרגשה שהחוכמה שג'ין רכש במהלך שנותיו הייתה אולי הדרך היחידה שלי לשרוד בעולם שאליו עמדתי להיכנס.

"אתה צריך להיות ערמומי כמוהם. לעשות כל מה שצריך בשביל לשרוד. לא משנה עד כמה מטונף, מרושע או אכזרי יהיה הדבר הזה. זאת הדרך היחידה שלך."